במסות הכתובות בסגנון ייחודי ויוצא דופן, עוסקת שרה פרידלנד בן ארזה בטיבה של השפה במסורת היהודית, ובייחוד בתפיסה לפיה הלשון לא רק משקפת את המציאות אלא גם מכוננת אותה. המסע מתחיל בספר בראשית, המתאר את בריאת העולם באמצעות הלשון האלוהית, עובר למדרשים העוסקים בכוחו של הטקסט, ומגיע עד להוגים חסידיים הסוברים כי גם בשיחות חולין טמון כוחה הבורא של השפה
בלב הספר יהי: מילים כמעשים עומדת השפה. שרה פרידלנד בן ארזה מתבוננת על כוחה של השפה בתרבות היהודית, על תפקידו של הדיבור – זה האלוהי וזה האנושי – ועל הקשר בין הלשון והשימוש בה לבין המציאות. המסע המפותל בעקבות השפה מתחיל בפרק א' בספר בראשית, במילים "יהי אור" כפי שמשתקף היטב בשם הספר. מילים אלו פותחות את תיאור בריאת העולם על-ידי האל, הנעשה באמצעות השפה, הדיבור. לתובנה זו, לפיה לדיבור האלוהי יש כוח בורא (ובשפתה של פרידלנד בן ארזה – כוח "מהווה" ולא רק "מחווה"), ישנן השלכות רחבות ועמוקות על המסורת היהודית.
הספר בנוי משלוש מסות, העוסקות כל אחת בהיבט אחר של הלשון ומתכתבות אחת עם השנייה. המסות כתובות בסגנון יוצא דופן, המשלב בתוכו באופן הרמוני עיון וחקירה, הגות, דרשנות ואף כתיבה אישית. שפת הספר בולטת בעשירותה, בייחודה הסגנוני ובמוקפדותה הלשונית.
המסה הראשונה מוקדשת לפרשת הבריאה בספר בראשית. היא בוחנת באופן מדוקדק את תפקידיה של השפה בפרקים הראשונים של התנ"ך, המתארים את השימוש האלוהי הראשון בשפה, וכן את השימוש האנושי הראשון בשפה – בקריאת שמות החיות על-ידי אדם הראשון. המסה מעמידה את שני פניה של השפה: הפן ה"מחווה", כלומר זה שמטרתו לשקף את המציאות, ולצדו הפן ה"מהווה", זה שמחולל מציאות ומשנה אותה בפועל. בנימה אישית וקיומית, מצביעה פרידלנד בן ארזה על התנגשות בין שני זרמים תרבותיים ויחסם לשפה: "מצד אחד, תפיסת הסימן הלשוני כשרירותי ויחסי המודעות לתהליכים הדינמיים בהיווצרותן של לשונות, השתנותן וריבוין", תפיסה הקשורה להגות הפוסט-מודרנית, ולעומתה ההשקפה הדתית, המתלכדת אצלה גם עם התפיסה האמנותית, אודות קיומו של "מבע נכון, מכוון" (עמ' 45). המחברת אף מצביעה על האפשרות לשלב תפיסות אלו יחד, ולרכך מעט את הדיכוטומיה בין השפה כמהווה לבין השפה כמחווה. חלקה השני של מסה זו נושא אופן עיוני יותר, ובמרכזו השוואה בין תפיסת הלשון העולה מפרקי הבריאה בספר בראשית לבין תפיסת הלשון של הפילוסוף ג'ון אוסטין.
המסה השנייה כמו ממשיכה את הראשונה על ציר הזמן, ומציגה את השתלשלותה של תפיסת הלשון המקראית ואת השפעתה על התרבות היהודית במהלך הדורות. כך, נידון במסה לעומק הרעיון החז"לי לפיו התורה, הטקסט, קדמה לעולם (ובכלל זאת – נידונה העברת כוחה ה"מהווה" של הלשון מהדיבור גם אל הכתב). טקסטים מאוחרים יותר, בעיקר מן המיסטיקה היהודית, מצביעים אף על יכולתו של האדם להמשיך ולברוא עולמות גם כעת, באמצעות חידושי תורה ובאמצעות התפילה. כפי שמודגש שוב ושוב בספר, המסורת היהודית אינה עוסקת רק בכוח המהווה של המילים הנובע מ"השפעת מוסדות הלשון על המעגלים החברתיים והתרבותיים המשותפים" וגם לא ב"השפעה התרבותית והחברתית העשויה להתלוות לכל מבע לשוני ולהדיה של השפעה זו בעולם המעשה", אלא בראש ובראשונה – כוחן הוא "הכוח הנוגע בתעצומותיה האלוהיות של ההוויה" (עמ' 117). רעיונות נוספים שעלו במסורת היהודית, ובמיוחד בכתבי החסידות, עוסקים ביכולת להשפיע על המציאות באמצעות סוגים אחרים של דיבור, כגון שיחות חולין. בסוף המסה מבקשת פרידלנד בן ארזה להוסיף לולאה נוספת וחדשה משל עצמה לשלשלת הגותית זו, והיא עוסקת גם בכוחה היוצר והמהווה של השירה והלשון השירית.
המסה השלישית מבקשת להתמקד בתופעה מסוימת הנובעת מתפיסת הלשון הייחודית במסורת היהודית, תופעה המכונה בספר "הרמנויטיקה לוליינית". הכוונה היא לעיצוב שהעניקו חז"ל למספר מצוות מרכזיות באורח החיים היהודי הכוללות כתיבת טקסט או אמירת מילים. באופן מפתיע ומעורר מחשבה, בשורה של מקרים בחרו חז"ל כי מושא המצווה, כלומר – הטקסט אותו יש לכתוב או שאותו יש לומר, יהיה הטקסט המקראי עצמו בו מופיע הצווי לכתוב או לומר. כך למשל, בקלף הטמון בתפילין ובמזוזה מופיעים הטקסטים המקראיים המצווים על כתיבת התפילין והמזוזה. הדבר יוצר מעין מנגנון לולייני, בו הריטואל עצמו מצביע על הטקסט, שמצביע בתורו חזרה על הריטואל, וחוזר חלילה. באופן דומה, עוצבה ההגדה של פסח כשבמרכזה לא עומד סיפור יציאת מצרים, המופיע בספר שמות, אלא הציווי על סיפור יציאת מצרים, המופיע בפרשיית מקרא ביכורים בספר דברים.
מנגנון לולייני זה מתפרש כאן לאור ההקשר ההיסטורי של גלות עם ישראל. המצב בו השפה או הריטואל אינם מחוברים למציאות ומשפיעים עליה אלא כלואים במעגל לולייני פנימי, מתקשר לדעת פרידלנד בן ארזה לניתוק מן הממשות ומן הארץ. אופן הנחלת המסורת, והעברתה מאב לבן, התאפיין בגודש של מלל, ובכך שהעמיד במרכז לא את הפעולה במציאות אלא את המעשה הלשוני: "ככל שניתקו רגליהם של היהודים מן הקרקע, ככל שנתלשו משדותיהם ומגופיהם, כקולקטיב וכיחידים – כך העמידו הוויות לשוניות ומושגיות עמוסות ומורכבות יותר" (עמ' 169). המסה נחתמת בהרהורים נוקבים על מקומה של לוליינות לשונית זו כיום, עם שיבתו של עם ישראל בחזרה להיסטוריה וחזרתו לארץ, כאשר הוא מבקש לאחוז בממשות ולעצב את המציאות החיצונית.
חיבורן של המסות זו לצד זו מאפשר ראייה כוללת ועמוקה של תפיסת הלשון במסורת היהודית, החל בספר בראשית וכלה בטקסטים מודרניים. במקביל, צלילה אל תוך המסות ועיון קרוב בהן מעלה תובנות רבות, דקות ועדינות, אודות השתמעויותיה של תפיסה זו בחיים הדתיים ובחיים בכלל.
הספר "יהי: מילים כמעשים" מאת שרה פרידלנד בן ארזה ראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק.
