לפי מסורות קבליות רבות, עניינם של חגי ישראל הוא תיקון והשלמה לשבר או קלקול בעולם. במחשבתו של בעל תיקוני הזוהר, במרכזו של חג הפסח עומדת המצה, שבמראה הנמוך והיבש שלה מהווה ביטוי מוחשי לחסרון ולעוני. דרשותיו מלאות הדמיון והרגש של בעל התיקונים מציגות את המצה – היא השכינה – ואת הניסיונות לרפאותה כמרכז עניינו של ליל הסדר. הוא מבקש לשוב ולהדגיש כי התיקון לא הסתיים, אלא ממשיך ללוות אותנו בכל דור ודור. תחילת מצב ה'עוני' אינו בשעבוד מצרים, שכן שורשיו נעוצים כבר בימי אדם הראשון. חטאו של האדם בהפניית העורף לעץ החיים, הוא חטא ארכיטיפי ראשוני שהוביל גם לחטאם של קין והבל. הגאולה תגיע רק כאשר ישלם תיקונו של קלקול זה.
שלא כמקובל במסורות רבות אחרות, בעל תיקוני זוהר בוחר כדגם ארכיטיפי לגואל המשיחי המתגלגל שב ובא בכל דור את דמותו של משה, ולא את דוד המלך. בחירה זו מדגישה כי יציאת מצרים היא דגם יסוד לכל גאולה עתידית. במעבר משעבוד לגאולה, ממיצרים לרווחה גדולה, דמותו של הגואל צריכה להיות כדמותו של משה – אוהב השכינה ואוהב ישראל שמוסר את נפשו למענם. לפי תיקוני זוהר, משה נדרש לתקן את מה שלא הצליחו קודמיו – קין והבל, שת והאבות. אכן, בחג הפסח אנו מבקשים לתקן את שלא הצליחו אבותינו. עינינו צריכות להיות ממוקדות בתיקון השברים במציאות החסרה והכאובה שסביבנו.
לדידו של בעל תיקוני זוהר, כאב העולם מגולם בדמות אחת, הפרסונה האלוהית הנקבית, היא השכינה. מכיוון שכך, ברור גם שמוקד התיקון הוא רווחתה ורפואתה של השכינה. השכינה "נטרדת עמנו תמיד", היא היא אנחנו, כדברי ר' משה קורדוברו והיא זו "שעמדה לאבותינו ולנו". כאמור, את השכינה מזהה בעל התיקונים עם המצה, ולשם כך הוא מגייס את כל הביטויים הלשוניים אודות מצה מן המסורת: "מצה שמורה", "מצה עשירה", מצה כ"לחם עוני" ואפילו מצה כחלה ("ראשית עריסותכם"). צורותיה השונות של המצה מגלמות דינמיקה של מצבים שונים של השכינה. המסובים בליל הסדר מוזמנים להבחין כיצד לצד ירידותיה של השכינה יש גם עליות וכיצד לאחר המכות והחולי תבוא החלמה מהירה ומלאה.
כך, הגדרת המצה כ"לחם עוני" מגלמת את המצוקה והעוני המאפיינים את השכינה. לצד מקורו של מונח חז"לי זה – המצה כלחם ש"עונין עליו", כלומר מדברים אודותיו, מוסיף בעל תיקוני הזוהר לפועל ע.נ.ה גם את משמעות מצות עונה ורומז בכך למחויבות המשפטית של הבעל לפקוד את אשתו (ובעולם האלוהי – של הקב"ה לפקוד את השכינה; פקידה לשון ביאה ולשון גאולה גם יחד). גם חציית המצה הנעשית כחלק מפעולות ליל החג מסמלת את הלחם השבור ממנו ניזון העני, המבוטא גם במונח "פרוסה" ממנו ניזון העני (בניגוד לכיכר הלחם השלמה (ישעיהו נח: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת").
לצידן של דימויי גלות אלו, ישנן גם תמונות היפוך, של גאולה. המצה השמורה, שהיא לפי ההלכה מצה שחיטיה נשמרו מהתפחה משעת קצירתן, מתפרשת אצל בעל התיקונים כשכינה ה"שמורה" לבעלה, בן זוגה המחויב לה. המצה ה"עשירה" מסמלתאת הרווחה שאליו תגיע בעתיד המצה השבורה, העניה, הדלה:
שֶׁבַּת זוּגוֹ שֶׁל צַדִּיק הִיא מַצָּה שְׁמוּרָה … וּמִי גָרַם אֶת זֶה שֶׁתִּהְיֶה בַּת זוּגוֹ מַצָּה שְׁמוּרָה לְגַבָּיו? מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַר הַטִּפָּה שֶׁלּוֹ [כלומר – נשמר מחטא הוצאת זרע לבטלה]. וּמִי שֶׁפּוֹגֵם הַטִּפָּה שֶׁלּוֹ, נִקְרֵאת בַּת זוּגוֹ מַצָּה פְּרוּסָה, לֶחֶם עֹנִי. (תיקון טו ל ע"ב)
וְהִיא מַצָּה פְרוּסָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל, וְהִיא מַצָּה שְׁלֵמָה מִצַּד הַיָּמִין (תיקון כא נו ע"א)
הניסיונות לתקן את המצה-השכינה נקשרות למספר שלוש: לשלוש המצות המסודרות על קערת ליל הסדר, וכן לשלוש הפעולות הקשורות בהכנת הלחם – אפיה, עריכה וקטיפה – פעולות נשיות, המסמלות בכך את השכינה הנתקנת. בפעילות קדחתנית נשית זו, גלומה האקטיביות האנושית להבאת התיקון למציאות. לכך נקשרים גם מבנה המשולש של הטעם "סגולתא", ושלוש הברכות של ברכת כהנים ("יברכך", "יאר" ו"ישא") ואף שלושת הגלגולים ההיסטוריים בעזרתם מתוקנת המציאות ומתקוממת השכינה.
אם נחזור שלוש המצות שעל שולחן הסדר, הללו מבטאות לדעת התיקונים את שלושת הופעותיה של השכינה: הראשונה, המשועבדת החולה והסובלת, השניה, זו שעלתה לקומת האמצע והשלישית, זו שלאחרית הימים, שעוד תעלה לראש חוצות ותהפוך ל"חולם" – לשון חלימה, לחם והחלמה:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הָרִבּוּיִים הַלָּלוּ הֵם שְׁלֹשׁ הַטִּפּוֹת שֶׁנִּזְרְקוּ מֵהַמֹּחַ הַנִּסְתָּר שֶׁל כָּל הַנִּסְתָּרִים… וְאֵלּוּ שְׁלֹשׁ הַטִּפּוֹת, שָׁמַעְתִּי שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, שֶׁאַחַת אוֹפָה, וְאַחַת עוֹרֶכֶת, וְאַחַת מְקַטֶּפֶת, אֶל אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵיכֶם חַלָּה, וְזוֹ חַלָּה שֶׁל פֶּסַח שֶׁהִיא סֶגוֹלְתָּ"א, הִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, וּמִמֶּנָּה נִזְרְקוּ שָׁלֹשׁ טִפּוֹת, וְהֵם שְׁלֹשָׁה יוֹדִין י' י' י' שֶׁהֵם סֶגוֹלְתָּ"א וַדַּאי, וְהֵם י' יְבָרֶכְךְ, י' יָאֵר, י' יִשָּׂא, וּכְנֶגֶד שְׁלֹשׁ הַטִּפּוֹת הַלָּלוּ תִּקְּנוּ שָׁלֹשׁ מַצּוֹת בְּפֶסַח, אַחַת הַמַּצָּה שֶׁלְּמַעְלָה לְבָרֵךְ בָּהּ הַמּוֹצִיא, הַשְּׁנִיָּה לֶחֶם מִשְׁנֶה, הַשְּׁלִישִׁית לֶחֶם עֹנִי […] מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַצָּה פְרוּסָה (תיקון סט קט ע"ב).
אם כן, המצה העומדת במרכזו של חג הפסח הופכת בדרשות תיקוני זוהר מאוכל שנועד להזכיר את היציאה ממצרים, לאובייקט רב משמעות בהווה, הממחיש במופעים השונים שלו הן את ההיסטוריה היהודית על שלל עצבונה ושמחותיה, והן את מופעיה של הנפש – ה"שמורה" וה"עשירה" לעומת ה"עניה" וה"שבורה". באופן זה המאכל המרכזי בליל הסדר מכונן פרפורמנס שלם, המשקף את תחושת הלב הבסיסית של היהודי, הקשור כפי שראינו ביכולת לדמיין עשירות מתוך עוני ושלמות מתוך פרוסה. האקטיביות הנשית ('אופה', 'עורכת' ו'מקטפת'), מעוצבת כדגם למשימה האנושית של הבאת התיקון המוטלת לא רק על האל כי גם על האדם עצמו.
