שאלת העומק העומדת להכרעה בבחירות נוגעת למטרת־העל שלשמה קיימת מדינת ישראל. האם המטרה היא הבטחת חייהם, שלומם ורווחתם של היהודים, או שמא המטרה היא מימוש חזונות יהודיים? כל הסוגיות שבמחלוקת — בין "יהודית" ל"דמוקרטית", בין ליברליזם ללאומיות, בין מסורתיות לפרוגרסיביות, בין מלחמה לשלום — כולן יסודן בשאלה זו.

השאלה מהי המטרה מלווה את המפעל הציוני מראשיתו. הציפייה כי השיבה לארץ האבות תפתור את "בעיית היהודים" ותאפשר להם ביטוי לאומי, תרבותי ודתי, כבני חורין ובעלי זכויות, היתה משותפת לכל הקבוצות האידיאולוגיות השונות שחברו לקידום התנועה הציונית. אך הציונות לא יכלה להתכחש לזרמי העומק הטמונים בנפש הקולקטיבית היהודית, על הכיסופים והחזונות שהם נושאים. המפעל הציוני ביקש לממש — במפורש, במובלע ולעיתים בחוסר מודעות — חזונות הקיימים במסורת היהודית, בהם חזונות דתיים, טריטוריאליים, משיחיים וחברתיים. בלב העשייה הציונית ניצבו אפוא לא רק הבטחת שלומם, חירותם וזכויותיהם של היהודים, אלא גם המימוש של חזונותיהם.

המתח בין המטרות השונות האלה משליך באופן דרמטי על אופיה של מדינת ישראל, ומעצב את יחסיה עם כלל אזרחיה ועם שכנותיה. מדינה שמטרתה היא להעניק ליהודים את החירות לממש את עצמם כפרטים וכקולקטיב, מחויבת לאפשר לכל היהודים לבטא את זהותם על פי דרכם ואמונתם. מה שאין כן אם ייעודה הוא חתירה למימוש חזונות יהודיים. אלה עלולים להתנגש עם חירותו של הפרט ועם זכותן של קבוצות שונות לבחור את אורח חייהן ותרבותן. כך קורה בפועל בשל קיומה של חקיקה דתית בתחומים כגון דיני המעמד האישי, תחבורה ציבורית בשבת, מעמד הזרמים היהודיים השונים ושאלת הגיור.

מדינה החותרת להעניק חירות, שוויון וביטוי עצמי ליהודים, מחויבת להעניק שוויון, חירות ותחושת שייכות גם לאזרחיה הפלסטינים, במיוחד על רקע החוויה ההיסטורית של היהודים כמיעוט נרדף. לעומתה, מדינה המבקשת לממש חזונות יהודיים, תובעת עליונות יהודית באשר לזכויות, למשאבים ולתחושת השייכות, ואינה רואה באזרחים הפלסטינים שותפים של ממש.

מדינה שייעודה הוא להעניק ליהודים מקום בטוח תחת השמש ולאפשר להם ביטוי לאומי ותרבותי, יכולה לממש מטרה זו בטריטוריה שהיא חלק מארץ ישראל ולאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית לצידה, בכפוף לסידורי הביטחון הנדרשים. לעומת זאת, מדינה שייעודה הוא מימוש חזונות יהודיים טוענת לבלעדיות על הארץ, תוך שלילת זכויותיהם של בני הארץ הפלסטינים.

מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון וחבל עזה נועד למימוש חזון הבלעדיות על הארץ. עפרה, קרני שומרון וגוש קטיף לא קמו מפני שלא היה ליהודים מקום לקיים את לאומיותם, תרבותם ודתם בתוך קווי 1967. גם הטיעונים הביטחוניים להצדקת ההתנחלויות אינם המניע למפעל זה ורחוקים מאוד מלשכנע. ההתיישבות אינה נותנת מענה לאתגרי הביטחון של ישראל, ואף מסכנת את הבאים בשעריה. בחירתן של ממשלות הרחוקות מן התפישות המשיחיות לבכר את ההתיישבות בשטחים על פני הבטחת שלומם של היהודים בארצם, היא תוצאה של המבוכה הרעיונית הנדה ונעה בין פתרון בעיית היהודים לבין מימוש חזונותיהם.

הבחירה להעדיף את המימוש של חזונות יהודיים על פני הבטחת שלומם של היהודים נושאת מחיר כבד. הדרישה לשלמות הארץ היא עילה להמשך שפיכות הדמים ולמלחמת נצח. היא גם מונעת את האפשרות להשיג שלום עם עמי האזור, ומכרסמת בהכרה הבינלאומית לה זכתה הציונות בראשיתה. ההצדקה המוסרית להכרה זו נשענה על כך שהיהודים היו הזר האולטימטיבי ומושא לשנאה ולרדיפות במשך מאות שנים ברוב מקומות מגוריהם, והניסיונות השונים לפתור את "בעיית היהודים" לא צלחו. נסיבות היסטוריות אלה התווספו לזיקת היהודים לארץ האבות והצדיקו את שיבתם, גם במחיר של נזק משמעותי לילידי הארץ הפלסטינים — נזק שנצטרך להידרש אליו בדרך אל השלום בין העמים.

הצדקת השיבה לארץ האבות תקפה כל עוד היעד של הציונות הוא מציאת פתרון ליהודים. השיבה מאבדת את העוגן המוסרי שלה ככל שהציונות מבקשת לזכות בכל המרחב שבין הירדן לים. מימוש השיבה היהודית תוך שלילת זכותם של הפלסטינים לממש את הגדרתם העצמית במולדתם אינה צודקת ומערערת את יסודות המפעל הציוני. כך הבחירה במימוש חזונות יהודיים פוגעת ביטחונית, מדינית ומוסרית ביהודים הממשיים החיים בארץ הזאת.

לבחירה לממש חזונות יהודיים יש מחיר כבד גם במרחב הפנימי. אלה המבקשים ל'חדש ימינו כקדם", רואים בעיני רוחם את חזון ה"קומה השנייה" הניצבת מעל לקומה הפיזית, שהיא מדינת ישראל. מרכיבי החזון של קומה זו — המוצהרים, והמכוסים ואלה שעוד עתידים להגיח מזרמי העומק של תודעת הגאולה — כוללים שיבה של עם ישראל לדתו על פי פרשנות לאומית־משיחית, ייסוד משטר דתי, הקמת מקדש והשבת עבודת הקורבנות.

בקומה שנייה זו אין מקום ליהודים חילונים ולא לזרמים דתיים אחרים, המצופים למצער לחזור בתשובה. בקומה זו ניגפות זכויות האדם של יהודים ששבו לציון בפני שיבתה של יהדות מדומיינת לציון. היצירה היהודית התרבותית לגווניה מובסת על ידי היהדות הפונדמנטליסטית, והדמוקרטיה מפנה את מקומה לתיאוקרטיה, למדינת הלכה ואולי אף לחידוש המלוכה. את מחיר מימוש החזונות האלה ישלמו אלה שלמענם בא לעולם מפעל השיבה, הלא הם היהודים הממשיים החיים בארץ הזאת ואף היהדות עצמה. כמובן שהפלסטינים אזרחי ישראל מודרים מקומה זו, בהיותה הביטוי המובהק והאולטימטיבי של עליונות יהודית.

הבחנה בין ההגדרות השונות של מטרת הציונות מעמידה בידינו אמת מידה רעיונית ומוסרית לבחינת דרכה של ישראל. הבחירה היא בין מדינה המחויבת לגורלם של היהודים הממשיים, שמבקשת להמשיך את המפעל הציוני של החזרת העם היהודי אל ההיסטוריה, ולהעניק לעם זה חיים של חירות, שוויון, צדק, שגשוג ושלום — לבין מדינה המבקשת להמשיך את האנומליה היהודית וליצור הוויה חוץ־היסטורית של חיים יהודיים, הפעם בארץ ישראל.

הגיעה שעת הבחירה. מדינת ישראל איננה יכולה להמשיך לפסוח על שתי הסעיפים. החזונות המשיחיים קמו על היהודים עצמם והם מאיימים על חייהם ושלומם ואף על זהותם. מחיר דחיית הבחירה יהיה כבד וכואב יותר. הנסיבות הפוליטיות וההיסטוריות, רוחות הזמן המשיחי והאתגרים המוסריים מחייבים בחירה ערכית בהירה וצלולה עכשיו. החזון הציוני חייב להתממש בתוך ההיסטוריה, לכלול את כל בני הארץ, ולהבטיח את שלומם, טובתם ורווחתם.

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ".