המפגש של האתוס המסורתי עם הישראליות הובן בראשיתו ומוסד בהמשכו כמפגש היררכי טעון ביחסי כוח, ששורשם בתפיסות אוריינטליסטיות, ובדיכוטומיות היררכיות בין "מערב" ל"מזרח" ובין "מודרניות" למה שנתפס (בטעות) כ"טרום-מודרני". מבני הכוח ההיררכיים לא נעלמו עד היום. עם זאת, חלו שינויים בארגון הזהויות היהודיות במרחב הישראלי. הזהות המסורתית פחות נזקקת כיום להכרה חיצונית; היא עברה כברת דרך, נעשתה מובנת יותר, ואף השפיעה על מרחב הריבוי הישראלי-יהודי, שהתעשר באפשרות זהות נוספת והפך בעצמו למרחב אשר מכיל מגוון עשיר של הזדהויות יהודיות.

כדי להפוך את המסורתיות למשפיעה ולרלוונטית לכלל החברה הישראלית, חיוני לפסוע מעבר לעבר ולהידרש להווה הישראלי-יהודי האינטנסיבי, הרווי אתגרים ומחלוקות. הכרחי להפנות את המבט גם פנימה ולשאול: מהם אתגרי המסורתיות היום?

אתגר מרכזי אחד קשור לשאלת המסורתיות כעמדה פוליטית. אם המסורתיות היא ריבוי, האם אפשר ונכון יהיה לגזור ממנה עמדות פוליטיות המשותפות למסורתים בסוגיות הבוערות שעל סדר היום הישראלי? אם לחדד את השאלה על ידי המחשה: האם על המסורתים להקים מפלגה ולכתוב "מצע מסורתי"?

השאלה סבוכה ומורכבת. מצד אחד, ברור שמסורתים אוחזים בכל קשת הדעות הפוליטיות בסוגיות השונות שבהן עסוקה החברה הישראלית, ולא נראה שכולם יוכלו להתלכד סביב עמדות משותפות. מצד שני, בהקשר מדינתי-ריבוני רווי מאבקים על אופיו של המרחב הציבורי – לא ניתן להימנע מן הפוליטי. התנכרות למרחב הפוליטי בגלל הרתיעה – המוצדקת – מן הפוליטיזציה של היהדות, היא בעצמה נקיטת עמדה ויש בה ויתור מראש על אפשרות של השפעה והנהגה. לכן, גם ללא עמדה אחידה אחת בשאלות פוליטיות, חשוב שמסורתיות ומסורתים ישמיעו קול, יידרשו לסוגיות שעל סדר היום הציבורי ויעלו על במת הדיון.

ייתכן שאי אפשר לנסח "עמדה מסורתית" מוסכמת בסוגיות הנוגעות לנישואין וגירושין, גיור, הפרדה מגדרית, מעמד האישה, זכויות להט"בים, יחסי ישראל ויהדות התפוצות, עוני, גזענות ועוד. ובכל זאת, אם ישנו אתוס מסורתי, אפשר ורצוי ואף חובה לגזור ממנו עמדות בשאלות רלוונטיות, לשרטט מתוכו עקרונות מנחים לחשיבה ולפעולה ולהציע שפה ומסגרת ערכית לחשיבה ולדיון בסוגיות יסוד של הישראליות. אם קיים אתוס מסורתי, הוא אמור לחייב את מי שמגדירים את עצמם מסורתים, אם לא תמיד בהכרח לעמדה ספציפית אחת, אז לכל הפחות למסגרת חשיבה מוסרית ופוליטית, להנחות-מוצא ברורות.

כך למשל, לתפיסה האחדותית והמכילה של "כלל ישראל", של יהדות כמשפחה, המאפיינת את המסורתיות, יש השלכה מיידית לנושא הזרמים ביהדות והיחסים בין ישראל ליהדות התפוצות, כמו גם ליחס אל המונופול הרבני-אורתודוקסי בישראל. אם המונופול הזה גורם להדרה של קבוצות מן העם היהודי, או להחלשה והרחקה שלהן, וכן לפגיעה באנשים – האם קבלה של ההדרות האלה אינה נטישה של האתוס המסורתי ו'התיישרות' עם סרגל אורתודוקסי? האם עמדה מסורתית לא אמורה להתנגד לכך ולחפש דרכים למנוע פגיעה כזו? אמת, מתוקף ההיסטוריה שלה מתנגדת המסורתיות לעצם הפרדיגמה של הפרדה בין זרמים; אבל משעה שהמציאות היהודית היום כוללת בתוכה יהודים המשתייכים לזרמים שונים, בארץ ובתפוצות, ייתכן שנדרש האומץ להחיל גם על החלוקות האלה את הערך של "כלל ישראל".

דוגמא נוספת קשורה לעיקרון יסוד נוסף באתוס המסורתי: השכל הישר והאתיקה הפשוטה, הבסיסית, הגורסת שיהודי טוב הוא אדם טוב, שתפקידן של המסורת היהודית וההלכה להיטיב ולא לגרום עוול וכאב. לפיכך ברור שהרבה מן הסבל של עגונות ומסורבות גט, למשל, נוצר בשל הלכה שקפאה בזמן וחייב לבוא על פתרונו. והאחריות לכך רובצת לפתחם של פוסקי ההלכה היום.

לאתוס המסורתי יש מה לומר גם על שאלת השפה שבה אנחנו מנהלים דיונים במרחב הציבורי, שפה של חומות ההולכות ומתגבהות עד לאין מוצא, שיח חירשים בין לשונות שלא נפגשות ולא מבינות זו את זו. מצד אחד, הליברלים שמחלקים את העולם ל"נאורים" ו"חשוכים", ומצד שני דתיים שמדברים בשפה "יהודית" מסתגרת ומתבדלת מתוך פחד להיפגש עם כל שפה חיצונית. למסורתיות תפקיד חיוני של בניית גשרים בין שפות ובין זהויות, מתוך אותה גישה פרגמטית שלא נצמדת בקנאות לאידאולוגיה אחת אלא מתמקדת לגופו של נושא ועניין בשיקולים הרלוונטיים. החשיבה הלא-דיכוטומית פותחת פתח לניסוח של סוגיות מורכבות כדילמות שיש בהן מתח בין ערכים שכולם יקרים לנו, כאלטרנטיבה לשיח ה"בעד" ו"נגד" ולתרבות "השורה התחתונה" המועצמת על ידי הרשתות החברתיות. עצם ניסוחה של סוגיה כדילמה הוא כבר התחלה של היחלצות מחשיבה דוגמטית ומשיח הבנוי על הפרדות חדות ועל הוקעה אלימה של בעלי דעה שונה או זהות אחרת משלי.

אתגר שני של המסורתיות בישראל היום הוא אתגר ההיבדלות מן השמרנות. אין ספק שיש במסורתיות סנטימנט שמרני; עצם הרצון להמשיך את המסורת מבטא דחף חזק לשימור, התנגדות למהפכות ולשינויים קיצוניים ומהירים מדי והעדפה של תהליכים הדרגתיים. במקרים מסוימים הרצון לשמור על מסורת אהובה מתבטא בעמדות שמרניות, שסותרות לכאורה את אותה תפיסה בסיסית של קבלת תמורות הזמן והסתגלות אליהן.

יחד עם זה, חשוב לסמן היכן עובר הקו בין המסורתיות לבין השמרנות הדתית כפי שהיא מופיעה בישראל היום. המסורתי והשמרן מבקשים שניהם לשמר את המסורת, ומונעים שניהם מכוחה של נאמנות. ההבדל המהותי בין השניים הוא בין סנטימנט שמרני, שעשוי להשתנות בהתאם לנושא ולהקשר, מסיבות פרגמטיות לחלוטין, לבין אידאולוגיה שמרנית שיטתית וסדורה. השמרנות היהודית מנוסחת היום כאידאולוגיה דוגמטית ונוקשה, בחבילה אחת עם שמרנות פוליטית שכוללת שנאה לזר ותחושת עליונות יהודית לאומית, וכן עם אידאולוגיה כלכלית ימנית מובהקת. לכן, למרות שיתוף השם, חשוב להבחין בין המגמה השמרנית האידאולוגית, המתפתחת בחלקים של הציונות הדתית, לבין השמרנות שמאפיינת חלק מן המסורתים, שאין לה קשר לאידאולוגיות מערביות (בעיקר אמריקניות) מיובאות. שמרנותם של המסורתים לא תהפוך לדגל עבורם, והיא תמיד תתקיים במקביל ולצד גמישות שמאפיינת את המרחבים הפרטיים, הבין-אישיים והקהילתיים.

אתגר נוסף וראשון במעלה של המסורתיות הוא האתגר המגדרי. קולן של נשים מסורתיות לא נשמע מספיק בשיח המסורתי, ואף שיש פמיניסטיות מזרחיות בולטות, אין מנהיגות נשית מזרחית-מסורתית. גם אין התמודדות של ממש עם שאלת מעמד הנשים ביהדות מנקודת מבט מסורתית ועם השאלה כיצד מתקנים את הדרוש תיקון מנקודת המבט הזו, מבלי לוותר על המסורת. כיום לא קיים ניסיון לנסח פמיניזם מסורתי, בצד הפמיניזם החילוני והפמיניזם הדתי-אורתודוקסי. הרבה חסר יש כאן, שדורש להתמלא.

לשאלה המרכזית, אם האתוס המסורתי כולל בתוכו את שוויון האישה או שנאמנות מסורתית מנוגדת לפמיניזם העכשווי, תשובתי היא שאם אכן המסורתיות היא מרחב של ריבוי, אז מרחב של ריבוי היום לא יהיה כזה ללא הנשים וללא נקודת המבט הנשית. זהו בהכרח חלק מן הקשב וההיענות לתמורות הזמן שמאפיינים את הזהות המסורתית. אמנם, עדיין נשאלת שאלת ה"איך": איך ליצור את החיבור בין פמיניזם למסורתיות? באלו דרכים יש לתקן את מעמד האישה במסורת היהודית, מבלי לנטוש את המסורת אלא מתוכה? ומה משמעותה של "נאמנות למסירה", מנקודת מבט מגדרית?

אלה שאלות גדולות שבמאמר זה אי אפשר להידרש אליהן לעומק; אנסה רק להציע כיוון ראשוני לחיבור, שנובע מן הקירבה וההשקה בין התפיסה המסורתית לגישה הפמיניסטית התייחסותית מבית מדרשן של קרול גיליגן וממשיכותיה, קירבה שעמדתי עליה במאמר הקודם .

הפמיניזם ההתייחסותי (relational feminism) שם דגש על יחסים, כמרכזיים לכינון הזהות ולאוריינטציה מוסרית. הוא מדגיש את התלות ההדדית שבין בני אדם ומבכר ערכים של דאגה ואכפתיות על פני ערכים ליברליים של אוטונומיה ונפרדות. בשיח היחסים ובאתיקת הדאגה והאכפתיות, שיפוטים מוסריים ועמדות פוליטיות נתפסים כתלויי-הקשר וכרגישים לצרכי האחר ולמערכות יחסים ספציפיות, שבמסגרתן תופס האדם את עצמו כחלק מרשת של יחסים המייצרת מחויבות לאנשים הקרובים אליו.

שיח היחסים מציע שפה אחרת להתבוננות על דילמות מוסריות ועל סוגיות ציבוריות ופוליטיות – השונה בעיקר משיח הזכויות הליברלי. השיח הליברלי מבוסס על תפיסת האדם כיצור עצמאי, אוטונומי ובלתי-תלוי. הוא תופס נפרדות ואוטונומיה כאידיאל ומדמיין את הפרט במנותק מהקשר ומיחסים, נטול מאפיינים זהותיים ותרבותיים: כל אלה אינם נחשבים רלוונטיים להגדרת זכויותיהם של בני האדם. אינטראקציה בין פרטים נתפסת כתחרות בין זכויות ולפיכך כמייצרת שיח לעומתי שמתאפיין בבידול ותחרותיות. המרחב החברתי ששיח זכויות ליברלי יוצר, כשהוא בלעדי ודומיננטי, הוא מרחב קונפליקטואלי שבו השותפים לשיח מתבצרים איש איש בעולמו ובעמדותיו. מרחב כזה מקשה מאד על השיחה והדיאלוג ומחריף עמדות דיכוטומיות שבהן האחר נתפס כיריב מאיים שהכרחי להביס אותו כדי להגן על עולמי.

הגישה ההתייחסותית ושיח היחסים שבמרכזה עשויים להוות בסיס לאתוס אחר, כזה הקרוב ברוחו לאתוס המסורתי שאותו תיארתי במאמר הקודם, וכן בסיס לפמיניזם מסורתי המתבסס, כמו המסורתיות בכלל, על מרכזיותם של יחסים בהתנהגותו של האדם, בחייו ובזהותו. יש כאן פתח לשינוי חברתי מסוג אחר, לא במקום המאבק הליברלי לזכויות וצדק חברתי, החשוב מאד כשלעצמו, אלא כמימד משלים לו. היבט חשוב של שינוי כזה יהיה אם ישפיעו הערכים ההתייחסותיים על השיח הציבורי ועל המרחבים הציבוריים, שעדיין מתנהלים לפי נורמות "גבריות" של תחרותיות, אינדיבידואליזם קיצוני, לעומתיות ואתוס של "אדם לאדם זאב".

כל זה מביא אותנו אל האתגר הרביעי של המסורתיות: אתגר המנהיגות.

חכמי הספרדים בעבר תוארו על ידי פרופ' אבינועם רוזנק (בספרו "ההלכה כמחוללת שינוי") כמנהיגים שפסיקת ההלכה שלהם הינה 'חינוכית' ולא 'אידאולוגית'. למעשה, טענה זו ניתנת להרחבה לאופי הכולל של מנהיגותם, המונעת על ידי אוריינטציה חינוכית. זהו מפתח להבנה של המנהיגות הספרדית, כשהיא במיטבה, וכן כלי להתוויית כיוון למנהיגות מסוג אחר בעידן משבר המנהיגות שבו אנו נתונים. מנהיגים בעלי אוריינטציה חינוכית רואים ושומעים את האדם, את כאביו, טרדותיו ותקוותיו; את "דמעת העשוקים", כדבריו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. האדם עומד אצלם מעל לכל אידיאולוגיה ועיקרון, מקודש ככל שיהיה. הם מונעים על ידי דאגה ואכפתיות ורצון להתגבר על כל המכשולים בדרך לפתור מצוקות של פרטים וקהילות, ויודעים שהדבר אפשרי אם מתאמצים, שהרי "אין גמישות כגמישותה של ההלכה", כמילותיו של הרב חיים דוד הלוי.

חכמי הספרדים ראו עצמם בראש וראשונה כמנהיגי קהילה, המגלמים בתפקידם את אחריותה של הקהילה על כל חבריה. כך, האתוס המסורתי "מוחזק" ומחוזק משני הכיוונים: "מלמטה למעלה" ו"מלמעלה למטה" – מן הקהילה עצמה, ומן המנהיגים הפועלים מתוך תודעת אחריות כלפי הקהל כולו.

אבל התיאורים הללו מתייחסים לעבר; מה באשר להווה ולעתיד? האם בכלל יש אפשרות קיום לאתוס המסורתי בהוויה הישראלית היום? האם ישנה – והאם תיתכן – מנהיגות מסורתית בחברה הישראלית? האם מנהיגות מסורתית היא רק ובהכרח מנהיגות רבנית, או שייתכנו מנהיגים ומנהיגות מסורתיים אחרים?

המסורתיות עצמה השתנתה מאד בהקשר הישראלי; למסורתיות הישראלית כבר יש היסטוריה משלה, הכוללת את הופעת החרדיות המזרחית ומגמות של התחזקות דתית שבחלקן מביאות להדמות לאורתודכסיה. אך כלל לא בטוח שכאן נעוצה הבעיה. הזהות המסורתית היא בהגדרתה 'זהות בתנועה', לכן השאלה העיקרית חלה על המרחב המסורתי ועל האתוס המסורתי כפי שתיארתי אותם כאן. השאלה היא, האם המסורתיות עצמה איבדה את תודעת האחדות-בתוך-שונות ו"התיישרה" עם אתוס הפיצול היהודי ישראלי? האם מתקיימת עדיין תודעה קהילתית אחדותית גם בקרב מסורתים ומזרחים חרדים או חרד"לים, או שגם בזירה זו מנצחות דינמיקות ההדרה והשלילה, והמלחמות האידאולוגיות המבקשות להשליט את ה"אמת" של זהות אחת על חשבון האחרות? במלים אחרות: מה נשאר כיום מהמרחב המסורתי כמרחב סובלני ומכיל של ריבוי?

התשובה לשאלה הזו קשורה לדעתי לאתגר חמישי: אתגר החזרה אל המסורתיות. זהו אתגר פנימי, שמוטל על המסורתים עצמם, לפחות אלה הרואים את עצמם כמי שממשיכים את המסורת והערכים של העבר המסורתי. היכרותם של המסורתים העכשוויים עם מסורתם, עם ההיסטוריה שלהם ועם האתוס שלהם, היא חלקית מאד, בגלל תהליכי מחיקה ארוכי-טווח שהגורמים להם רבים ושונים, חיצוניים ופנימיים. מסורתים רבים "שכחו להיות מסורתים", ונדרשת עבודה אינטנסיבית של חזרה והחזרת העומקים ההיסטוריים, התרבותיים והרוחניים של הזהות הזאת. האתגר החינוכי והמנהיגותי הזה עדיין ניצב לפתחנו.

חשוב לציין, לסיום, שצומחת היום מנהיגות מסורתית "מלמטה": מרחבים קהילתיים שמדמים את המרחב המסורתי שהיה, תוך התאמה להקשר הישראלי העכשווי. זה קורה ב"ממזרח שמש", בקבוצת "ערבות" (בית מדרש לנשים מסורתיות), ב"באב אל-ימאן" בירושלים, ב"רשות הרבים", בקהילת "ציון" ובקהילת "דגל יהודה", ב"אלול מן המזרח" בירוחם, ב"ישיבה המזרחית" ועוד. כל אלה ואחרים הם מרחבים אלטרנטיביים שמבטאים הלכה למעשה התנגדות להפרדות, והם מהווים איים של שינוי חברתי המשפיעים על המרחב הציבורי כולו על ידי יצירת אלטרנטיבה ממשית. אני מאמינה שמן המרחבים האלה יצמחו מנהיגות ומנהיגים שיובילו בעתיד הקרוב והרחוק את החברה הישראלית.

תמונה: צילום מתוך הסרט "ישמח חתני"

‍