המסכה היא אני!
על מסכות ו"מסך הכיסויים" - סדנת מסכות וכיסויים לפורים | כתבה: נגה בינג
(צילום: Alexander Lesnitsky, רשיון שימוש חופשי)
(צילום: Alexander Lesnitsky, רשיון שימוש חופשי)

על תחפושות ופורים

יום אחד בשנה ניתן להיות מי שרק חלמת. מנהג התחפושות והמסכות מצוי בתרבויות רבות ובמנהגי עמים רבים, וגם במגילת אסתר. במסורת היהודית מבוסס הקשר בין תחפושת ובין חג הפורים על שני רעיונות במגילת אסתר:

  • הסתרת הזהות היהודית וגילויה: "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכַי" (מגילת אסתר, פרק ב פס' כ).
  • היפוך גורלו של העם היהודי: "וְהַחֹדֶשׁ [אֲדָר] אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן – לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל – לְיוֹם טוֹב" (מגילת אסתר פרק ט פס' כב).  המן זמם להרוג את כל היהודים בחודש אדר – אבל הגורל התהפך, והיהודים ניצלו מגזירת המן. כך הפך חודש אדר מחודש של יגון – לחודש של שמחה.

מן המאה ה-13 ישנה מסורת יהודית של תחפושות ומאז הפכו התחפושות והמסכות לחלק מרכזי בחג הפורים.

בשיעור שלהלן נציע דיון מעמיק במהות המסכות, וביחס שלנו אליהן. מחד, המסכה מסתירה את הפנים שלנו, את ה"אני", ומאפשרת להיות דמות אחרת. אך מאידך, לעיתים דווקא המסכה והתחפושת הן שמאפשרות חשיפה של תכונות פנימיות שמוצנעות בדרך כלל. באמצעות הכנת מסכה אישית נוכל לבחון כיצד ובאילו "עיניים" אנו מתבוננים? מה היינו רוצים להיות? מי אנו כיום?

מטרת הכלים המוצעים בשיעור זה היא לאפשר קריאה והבנה טובה יותר של טקסטים מן המקורות, להכיר רבדים שונים בתוכם ולהציע פרשנות מדרשית. הכלים האומנותיים המוצעים כאן מאופיינים בכך שהם נגישים לנו, החל מחוטים, בדים, צבעים ואביזרי קישוט נוספים הדורשים מהמשתתפים להפעיל את החוש היצירתי ולהשתמש לא רק בטקסט אלא גם בחפצים יומיומיים אשר ברשותנו ודרכם לבחון מי אנחנו? מה אנו רצים להיות?

חשוב להשקיע ביצירת אווירה נינוחה ומתאימה בכיתה, ע"י השמעת שירים נעימים בזמן הפעילות, אפשרות להסתובב בכתה ולסייע למי שיזקק.

חומרים להכנה: ניירות צבעוניים, בריסטולים, בדים, דבק חם, מספריים, צבעים, חוט או גומי לקשירה.

לימוד פתיחה

ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי…

המנהל, הרב לויכטר, צלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא… וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך.

הלכתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? אין לו בכלל תחפושת! אני הייתי קאובוי / חיים סבתו

  • "אני חיים, אבל היום אני קאובוי" – מה לדעתכם רצה חיים הילד להיות יותר – חיים או קאובוי?
  • מה החוויה של חיים הילד ומה של שאר הסובבים מהתחפושת?
  • תארו חוויה "פורימית" מחייכם בה שמחתם להיות דמות אחרת.

מתחלקים לזוגות ומשתפים זה את זה במסכות הפנים.

חלק א: הכנת מסכות אישיות

המשתתפים מסתובבים בחדר ומכינים מהחומרים השונים מסכה אשר תייצג עבורם "מה הייתי רוצה להיות"? – איך היית נראה אילו היית מה שאת/ה רוצה? מה היית מעז/ה לעשות?

לאחר שהמסכות מוכנות מניחים את כולן במרכז. כל משתתף לוקח מסיכה (לא את שלו), מציג אותה לכיתה ומנסה לנחש – מה רצה להיות יוצר/ת המסכה. ניתן לאפשר למי שהמסכה שלו/ה, אם הוא/היא רוצה, להזדהות ולהסביר למה התכוון/ה.

(צילום: Alexander Lesnitsky, רשיון שימוש חופשי)
(צילום: Alexander Lesnitsky, רשיון שימוש חופשי)

חלק ב: לימוד בחברותות

הפרסונה

בתורת הנפש של קרל גוּסטב יוּנג מכונה הדימוי החיצוני, ה"חזית" הייצוגית שהאדם מפנה כלפי החברה, בשם או (בלטינית = תפקיד). המסכה שהנפש שמה על עצמה דומה ביסודה לתפקיד ששחקן מקבל על עצמו למלא על הבמה. זהו תפקיד מוסכם וקבוע מראש, המייצג דמות מוגדרת כלשהי: "המורה", "המנהלת", "הפסיכולוג", "האמן". הפרסונה מאפשרת הזדהות עם תפקידים חברתיים, מסגרות עבודה ומחויבות.

הפרסונה אמורה ליצור מגע נכון בין החוץ לפְנים. מצד אחד עליה להסתיר ולהגן, להתאים את עצמה לנורמות הקיימות ולאפשר תפקוד, ומצד שני היא צריכה להתאים לאישיות ה"אמיתית" של האדם, לנפש שעליה היא מגוננת.

רצוי שמסכת הנפש לא תהיה רחוקה מן התכונות האישיות, לא קשיחה מדי וניתנת להסרה או לשינוי, ובעיקר – מודעת לבעליה. בלי התאמה כזאת הנפש הפנימית, החיה והנושמת, עלולה להיחנק מאחורי המסכה.

כדי שאדם יהיה מודע למסכה שלו עליו להביט אל תוכו פנימה, לגלות את טבעו ותכונותיו האמיתיים, הפרטיים. הוא צריך להעיר את סודותיו ופחדיו, כעסיו, סודותיו העמוקים, משאלותיו ותסביכיו, תרמיותיו העצמיות וגם את היצירתיות שלו ודחפי חייו הפנימיים."מסכת הנפש""פֵרְסוֹנָה" / ד"ר אבי באומן (פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקן יונגיאני), מתוך כתב העת "משקפיים", יוני 98

  • "הפרסונה אמורה ליצור מגע נכון בין החוץ לפנים" – חשבו על דבר אחד שהתבטא בכתיבה או במסכה שלכם אשר משקף "מגע נכון" בין מה שרואים אצלכם לבין מה שאתם מרגישים.
  • מתי אתם מרגישים ש"קוראים" אתכם נכון? באיזו סיטואצה?

הראני נא את כבודך

"וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', ו'). ר' יהושע בן קרחה אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ח). אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך, והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג, כ') כשבקשתי, לא בקשת!ע"פ שמות רבה ג'

  • מדוע לפי הפשט הסתיר משה את פניו? כיצד הבין אלוהים את הסתרת הפנים?
  • באילו סיטואציות אנשים מסתירים פנים?

חלק ג מליאה:

הרכיבו את המסיכה שלכם וקראו את הקטע הבא מתוך נקודת מבטה.
אפשרות אחרת: בחרו מישהו שהייתם רוצים להיות ברגע זה, וקראו את הקטע מנקודת מבטו.

"אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה." מנחם מנדל מקוצק

  • האם הצלחתם לקרוא את הקטע כאילו אתם מישהו אחר?
  • האם מסכה נועדה לכסות את "אני" או דוקא לגלות? האם אנחנו בחברה / בכיתה יותר עם מסכות, או שאיננו זקוקים להן?
  • האם חשוב לדעתכם שאני אהיה אני ואתה תהיה אתה? מדוע?