תמכו בנו
משבי רוח: דברי הגות ומחשבה | מאת יוסף (יוסקה) אחיטוב

 

אוסף מאמריו של יוסקה אחיטוב ז"ל מעלה ביקורת יסודית על חלק מן המגמות המתרחשות בחברה הציונית דתית בעשורים האחרונים. פרקי הספר מתארים את התפיסות המטאפיזיות והמיסטיות שהתפתחו בחברה הציונית הדתית, מצביעים על הבעייתיוּת שבהן, ומסרטטים במקומן קווים לדמותה של ציונות דתית אחרת – שפוייה, ריאלית ו"בלתי-אשלייתית"

הספר "משבי רוח" מקבץ בתוכו מבחר מאמרים של יוסף (יוסקה) אחיטוב ז"ל – הוגה, מורה ומחנך ציוני-דתי – שהתפרסמו בבמות שונות ומגוונות ב-15 שנים האחרונות. אחיטוב, שנפטר לפני מספר חודשים מעט לפני הגיעו לגבורות, החל לעבוד על הספר אך לא זכה לסיים את המלאכה, אותה המשיכו לבדם עורכי הספר, פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר, תוך ניסיון לקלוע לסגנונו ודעותיו.

אופיו וחשיבותו של הספר באים לידי ביטוי בהצעתו של אבי שגיא לראות ביוסקה אחיטוב "מבקר חברתי", כפי שניסח את המושג מייקל וולצר. כפי שכותב שגיא בפתח הספר, המבקר החברתי אינו עומד מחוץ לחברה אותה הוא מוכיח; הוא מהווה בשר מבשרה ומבקר אותה מבלי להתנכר אליה ומתוך אהבה ומחויבות כלפיה. אכן, הספר מורכב ממאמרים ביקורתיים על תופעות המתרחשות בשנים האחרונות בציונות הדתית, החברה בה חי ופעל אחיטוב. דומה שאת הספר כולו שוזר החיפוש אחר דרך ציונית דתית שפויה וריאלית, אשר אינה מתנתקת מן המדינה ומן החברה הישראלית לטובת תפיסות מטאפיזיות ומיסטיות של המציאות ולטובת פונדמנטליזם דתי יהודי.

הביטוי המזוקק והבהיר ביותר למגמה זו של הספר בא לידי ביטוי באפילוג, הנקרא "לקראת ציונות-דתית בלתי אשלייתית". אחיטוב שואל את המונח "בלתי-אשלייתי" מהגותם של אליעזר גולדמן וישעיהו לייבוביץ בבואו לסרטט חלופה לשיח הציוני דתי, ההופך בעיניו ליותר ויותר "אשלייתי", כלומר – מטאפיזי ומיסטי. הוא מציע חלופה למספר אלמנטים "אשלייתיים" אותם הוא מזהה בציונות הדתית של היום: התפיסה המטאפיזית של ההסטוריה המאפיינת חוגים רחבים בציונות הדתית (ובמסגרת זאת אף המושג "אתחלתא דגאולה", על כל המשתמע ממנו); השאיפה להקמת "מדינת תורה" בעלת צביון דתי מובהק, הכוללת לעתים גם בקשה לבניית בית המקדש וחידוש הקרבנות; התקווה או הבטחה לחזרתו בתשובה של כל המגזר הישראלי החילוני, ועוד.

בגוף הספר מתפרטת קריאה זו של אחיטוב באמצעות התמקדות בכמה נושאים מרכזיים. כך, שלושת הפרקים הראשונים מתמקדים בתפיסת הלאומיות הרווחת באסכולת ישיבות מרכז הרב, המתבססת על תפיסות מיסטיות. לפי גישה זו, ללאום היהודי ישנה מהות פנימית מטאפיזית המגדירה ומייחדת אותו, ואף מציבה אותו מעל שאר עמי העולם מבחינה היררכית. שני הפרקים הראשונים מנתחים את הרקע התיאולוגי לתפיסה זו אודות העם היהודי ואת השפעתה על ערכי המוסר, והפרק השלישי עומד על ההשלכה של גישה זו לגבי האופן בו נתפסת האומה הפלסטינית בכתביו והגותו של הרב צבי טאו, מתלמידיו המובהקים של הרצי"ה קוק ומראשי ישיבת "הר המור".

מנגד, ובאופן מעניין, אחת מתולדותיה של תפיסה מטאפיזית זו היא דווקא מגמת התבדלות גוברת של אותם אגפים בציונות הדתית ממגזרים אחרים המרכיבים את החברה הישראלית, ובעיקר מן הציונות החילונית. שכן כפי שמראה אחיטוב, אחת מן המסקנות הנובעות מן התפיסה המטאפיזית-מיסטית אודות ישראל ותפקידו ההסטורי-אלוהי היא כי מי שאינם פועלים למימוש תפקידה של האומה ומפנים עורף לייחודם – מוציאים עצמם מ'כלל ישראל', לפחות במובן המטאפיזי. זהו הרקע לתופעות החדשות של הסתייגות ממדינת ישראל והתנתקות מהציונות החילונית, המתרחשות בחוגים מסויימים של הציונות הדתית.

פרקים אחרים בספר מוקדשים לעולם ההלכה בציונות הדתית, למשל למערכת היחסים הסבוכה בינו לבין ערכי הדמוקרטיה והמודרנה, וכן לתפקידו המרכזי בכינון הזהות הדתית האורתודוכסית. נושא בולט בתוך הדיונים ההלכתיים הוא מעמד האישה והיחס אליה בהלכה: בפרק העשירי דן אחיטוב בתפיסה הלכתית קדומה לפיה האישה נקשרת לבעלה מכיוון שהוא הופך אותה ל"כלי", ועוקב אחר גלגוליה לאורך ההסטוריה של פסיקת ההלכה; הפרק שאחריו מוקדש לשאלת כפיית גט ובו מראה אחיטוב כיצד הפוסקים ויתרו מרצון על דרך הלכתית קיימת שהיתה יכולה לשמש כפתרון לבעיית מסורבות הגט.

כפי שמודגש לאורך הספר כולו, ביקורתו של אחיטוב אינה מבקשת להציב מודל דוגמטי לציונות הדתית הרצויה; בקשתו היא לעורר את השיח ואת המודעות לדיונים בנושאים קריטיים. הוא מתנגד להשתלטות של אידיאולוגיה מסויימת על הציונות הדתית, שנעשית לעתים באופן כוחני, אך מטרתו אינה להשתלט מחדש על השיח אלא ליצור מצב בו קבוצות שונות יכולות להתקיים אלו לצד אלו. כדבריו באפילוג:
"מימוש מיטב החלומות של כל צד הוא סכנה קיומית למרקם החברתי של החברה הישראלית. מדינת ישראל על מערכותיה צריכה להישאר בלתי מושלמת. בחוסר שלמותה ובחוסר הטוטליות שלה היא תאפשר לקבוצות השונות בתוכה הזדהות וחיים בצוותא, ובתנאי שלכל צד יישארו די נקודות אחיזה לרקום עליהן את מיטב חלומותיו, שאמורים להשתלב בקונצפציה הפנימית שלו שעל פיה הוא עשוי למצוא את פשר קיומו ואת טעם חייו בהווה, תוך געגועים וכמיהה לעתיד בלתי ממומש".

השארת תגובה