"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – למילים אלו, הנאמרות ברגע השיא המרגש של החופה, יש משמעות מעשית: הן מבצעות קניין של האישה על ידי האיש. מהו אותו קניין? להלן אבקש להראות כי על פי ההלכה מדובר בקניין ממשי, ממנו נגזרות משמעויות מרחיקות לכת בנוגע לנשים.
הבעיה העיקרית בקידושין ונישואין כדת משה וישראל אינה נוגעת אפוא לקשיים המעשיים שהם מחוללים לנשים (בעיקר עגונות ומסורבות גט), אלא היא בעיה מהותית יותר: עצם תוקפם של קידושי הקניין. אולם, כך אבקש לטעון, בשל השינויים שחלו בעולם ובתודעת בני ובנות זמנינו, קניין האישה בקידושין אינו אפשרי עוד ואין לו חלות הלכתית. לפיכך, עלינו לפנות ולחפש אמצעים אחרים למיסוד הקשר הזוגי באופן שיהיה תקף הלכתית, אך ללא קניין.
מהו קניין הקידושין?
המשנה במסכת קידושין (א, א) קובעת במפורש: "האשה נקנית בשלוש דרכים… בכסף בשטר ובביאה … וקונה את עצמה בשתי דרכים… בגט ובמיתת הבעל". האיש קונה אפוא את האישה, והיא יכולה לקבל בחזרה את עצמאותה וחירותה רק על ידי גט או עם מיתת הבעל.
לאוזן המודרנית המשנה גורמת אי נוחות, מה שמביא רבים להסביר באופן אפולוגטי שמדובר בחוזה או בברית סמלית בין צדדים שווים, ולא בקניין של ממש. אבל האמת הפשוטה היא שמדובר במעשה קנייני לכל דבר – מעשה המשנה את סטטוס האישה מבחינה הלכתית מ'פנויה' ל'נשואה' (גם אם מדובר ב"קניין איסור", קניין שאוסר את האישה על גברים אחרים, ולא ב"קניין גוף" שמשעבד את כל גופה). המילים "הרי את מקודשת לי…", יחד עם נתינת הטבעת, מקנות לאיש בלעדיות על חיי האישות עם האישה. היינו, האישה מוכרת את הזכות לחיי אישות עמה לחתן בלבד, ומעתה והלאה יש לו קניין בלעדי בה, כלומר: היא מותרת רק לו, ואף מחויבת לו, ואסורה לשאר העולם.
כולנו מעדיפים לראות בנתינת הטבעת מעשה רומנטי ואוהב ולא מעשה קנייני, אך אי אפשר להעניק למעשה הקניין משמעות חדשה, משום שהמאפיינים הבסיסיים שלו והמשמעויות ההלכתיות הנגזרות ממנו לא השתנו. כמו בעבר, גם כיום הקניין עדיין יוצר מצב בלתי מאוזן שבו האישה, והיא בלבד, אסורה על שאר הגברים בעולם, מחויבת הלכתית לציית לבעלה בכל הנוגע לדרישות מיניות (גם אם הדבר לא נאמר במפורש), ושחרורה מן הקשר הזוגי מתאפשר רק באמצעות גט שניתן מרצון בעלה.
התופעה של סרבנות גט בימינו מוכיחה כי כך אכן תופסים הדיינים בבתי הדין הרבניים את מהות הקשר הזוגי, ועל כן הם מקפידים הקפדה יתרה שהגט יינתן ברצונו של הבעל ונמנעים מלכפות עליו נתינת גט. כל זאת מהסיבה הפשוטה: הלכתית, האישה שייכת לבעלה בלבד ולבית הדין או לכל גורם אחר אין יכולת לקחת מהבעל את מה ששייך רק לו.[1]
ההסברים האפולוגטיים של ימינו מלמדים על הקושי שלנו, כאנשים מודרניים, לקבל את העובדה שמדובר בקניין ממשי של האיש את האישה; הבנה זו סותרת באופן קיצוני ערכים של שוויון וכבוד שבהם אנו מאמינים. למעשה, כל זמן שפוסקי ההלכה, מורות ומורים רוחניים, ימשיכו לטעון שקניין האישה אינו קניין ממשי אלא טקס סמלי ורומנטי שמשקף מחויבות הדדית – לא תיוולד המוטיבציה למצוא דרך חלופית למסד את קשר הנישואין בין האיש והאישה באופן לא קנייני, ועל כן גם לא ייפתרו הסוגיות הכואבות של עגינות, סרבנות גט, סחיטת נשים, חליצה וממזרות.
גם אם יוחלפו הדיינים בבתי הדין, יוקמו בתי דין אלטרנטיביים, ייערכו הסכמים שונים ואף תושרש חתימה על הסכמי קדם נישואין – כל עוד שורש הבעיות הללו, מרכיב הקניין בקידושין, לא ייפתר, ימשיכו בנותינו ובנינו להכנס לקשר המשמעותי ביותר של חייהם באופן הנוגד לחלוטין את ערכינו ושעלול לפגוע פגיעה אנושה בבנותינו.
אולם, כך אבקש עתה לטעון, בימינו אין כלל תוקף הלכתי לקניין הקידושין. מסיבה זו, הקידושין בימינו אינם תופסים כלל מבחינת ההלכה. למה הדבר דומה? לאדם שיחליט לקנות בימינו עבד. לפי כל הדעות ההלכתיות, הקנין שלו חסר תוקף.[2]
בתודעת בני ובנות זמננו, לא יעלה על הדעת להקנות לבעל זכות קניינית על מיניותה של אשתו. בניגוד למה שהיה מקובל רק לפני כמה עשורים, כיום שוררת התפיסה כי זכותה של האישה על גופה ועל מיניותה היא מוחלטת וברורה. זוהי זכות כל כך בסיסית בתודעתנו, עד כי איננו יכולים להעלות על הדעת שזכות זו תילקח מן האישה ותימסר לאדם אחר, כולל האיש שעמו בחרה לחיות עמו בזוגיות. העם היהודי, כמו גם כלל האנושות, צעד מרחק רב מהימים שבהם הזכות למיניות האישה נמסרה לבעל, והזכות למסור אותה לאיש אחר, ואף למכור אותה לעבדות ולשעבוד, ניתנה בידי האב.
אם קניין האיש בטל, הרי שהמילים "הרי את מקודשת לי" הנאמרות תחת החופה, אינן יכולות לאסור אותה הלכתית על העולם, וזכויות האישות שלה אינן מוקנות מרגע זה ואילך לבעל. ומכיוון שכך, שומה עלינו לבחון אפשרויות הלכתיות אחרות למיסוד הקשר בין בני הזוג, ויפה שעה אחת קודם.
בשנים האחרונות העלו מספר מלומדים הצעות שונות למיסוד זוגיות ללא קניין אולם עם תוקף הלכתי. כל הצעה שונה מחברתה ומבוססת על מקורות אחרים לחלוטין, וכל אחת מהן הועלתה במטרה לפתור בעיה אחרת. אמנה אותן כאן בקצרה.
א. דרך קידושין. הרב פרופ' מאיר שמחה הכהן פלדבלום הציע דרך שבה החתן 'מייחד' את הכלה ולא 'מקדש' אותה. [3] הצעתו מבוססת על מקורות תלמודיים לפיהם במקרה של קטנה שאביה מת ואמהּ ואחיה השיאו אותה – מורשים האיש והאישה לחיות יחד כזוג לכל דבר, מבלי שהאישה מקודשת בקידושי קניין, ופרידה שלהם איננה מצריכה גט.
ב. הסדר פילגשות. פרופ' צבי זוהר הראה כי "גדולי הראשונים והאחרונים פסקו שקיימת בהלכה מסגרת של חיי זוגיות בהיתר, בלי חופה וקידושין".[4] הסדר זה נקרא 'פילגשות', ובמסגרתו פרידה של בני הזוג לא תצריך גט מכיוון שבקשר זה אין מרכיב של קניין.
ג. נישואין אזרחיים או נישואי בני נח. הרב ד"ר אריאל פיקאר טען שבניגוד לסברה של רוב הציבור, לפיה נישואין אזרחיים הם חסרי תוקף הלכתי, ישנם פוסקי הלכה אשר מכירים בתוקפם של נישואין אזרחיים.[5] הדברים עולים מתוך פסק דין שפורסם בשנת 2011 בבית הדין הגדול, ובו נטען כי "נישואין אלו הינם בני תוקף ככל נישואי בני נח, ואף בני ישראל מבני בניו של נח הם". לדעת פיקאר, פסק דין זה פותח פתח לא רק להכרה בדיעבד בנישואין ובגירושין אזרחיים, אלא אף לשינוי מעמדם כך שתהיה להם משמעות דתית לכתחילה.
אם אנחנו נאמנים למשמעות האותנטית של מעשה הקניין בקידושין, ומבינים אותו כפי שהוא, ללא אפולוגטיקה, כקניין ממשי – עלינו להגיע למסקנה שקניין זה אינו בר תוקף בזמנינו; שכן בתודעה של בני ובנות זמנינו אין האישה מוסרת את הזכויות על מיניותה לבעלה. לפיכך, על המסורת היהודית ועל נושאיה מוטלת המשימה למצוא דרכים חדשות-ישנות לקיים את טקס הנישואין, ולעגנו באופן הלכתי, מבלי לערב בו מעשה של קניין.
—
* תודה לד"ר אריאל פיקאר, עו"ד ניצן כספי־שילוני וד"ר עו"ד סוזן וייס. מאמר זה הינו תקציר של מאמרי 'לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין', אקדמות, לא (אדר ב' תשע"ט), עמ' 97–116.
[1] הנה מספר מקורות בעניין: תוספות הרא"ש (על כתובות כ, ע"ב) מסביר: "משום דהאישה קנין כספו של האיש, כמו עבדו שורו וחמורו"; הרשב"א (על גיטין עה, ע"א) מפרש: "דאישה זו קנויה היא אצל הבעל… וקנין כספו היא"; המהרי"ט: "גופה עצמה הקנתה לו על תנאי שיזון אותה"; והנצי"ב (משיב דבר ד, מט): "שהיא קנויה לו היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו". לדיון מעמיק יותר ראו מאמרי הנזכר לעיל.
[2] כך למשל, טען הרב יעקב אריאל במאמרו 'טיהור ממזרים ומעמד העבדות בימינו', תחומין, לז (תשע"ז), עמ' 167–174.
[3] מאיר שמחה הכהן פלדבלום, 'בעיית עגונות וממזרים – הצעת פתרון מקיפה וכוללת (הצעה לדיון הלכתי והשקפתי)', דיני ישראל, יט (תשנ"ז-תשנ"ח), עמ' רג-רטז.
[4] צבי זוהר, 'זוגיות על פי ההלכה ללא חופה וקידושין', אקדמות, יז (שבט תשס"ו), עמ' 11–31.
[5] אריאל פיקאר, 'כדת משה וישראל: מהות הנישואין בעיניהם של פוסקי ההלכה במאה העשרים: הנישואין האזרחיים כמקרה מבחן', תרבות דמוקרטית, 12 (תש"ע), עמ' 207–245.
