תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

האם יש היסטוריה אחת או היסטוריות שונות של עם ישראל

פרופ' אבי שגיא סבור שעל ההיסטוריה כמדע לסגת מיומרתה להפוך בני־אדם לאובייקטים של מחקר, ולהתרכז במקום זאת בקשב לעושר ההקשרים האנושיים. מתוך כך הוא תוהה על מידת הלגיטימיות של לימודי יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטאות בישראל כתחום דעת עצמאי
במקום להפוך בני אדם לאובייקטים של מחקר, על מדע ההיסטוריה להכיר בעושר החיים
במקום להפוך בני אדם לאובייקטים של מחקר, על מדע ההיסטוריה להכיר בעושר החיים
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

בחודשים האחרונים ניטש ויכוח תרבותי ואקדמי במועצה להשכלה גבוהה על שאלת הלגיטימיות של לימודי יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטאות בישראל כתחום דעת עצמאי. חביבה פדיה הציגה את הטענה שיש להכיר בתחום זה כתחום דעת עצמאי, ומתוקף תפקידה במל"ג הציגה מסמך המלצות המבקש הכרה בתחום זה כתחום דעת המצדיק תוכנית לימודים עצמאית. בשבוע שעבר הוכתר מאבקה בהצלחה. להערכתי, עמדה זו משקפת תפישת יסוד חשובה על משמעותה של הזהות וזיקתה להיסטוריה. ניתוח תפישת הזהות מחייב דיון מחודש במושג "היסטוריה של עם ישראל": האם יש היסטוריה אחת של עם ישראל או היסטוריות שונות של עם ישראל. שתי סוגיות אלה עומדות במרכז הדיון שלהלן.

ההיסטוריה כמיזוג אופקים בין העבר לבין ההווה

אני גורס שאמת המידה שעל־פיה יש להעריך את מקצוע ההיסטוריה היא השאלה אם ההיסטוריה יכולה לאפשר לריבוי הקולות של הזהות האנושית, של יחידים וחברות, להישמע. זאת ועוד: על ההיסטוריה כמדע לסגת, לפי דעתי, מיומרתה להפוך בני־אדם לאובייקטים של מחקר. עליה להמיר זאת בנכונות לקשב ופתיחות ביחס לאופני הקיום הממשיים של בני־אדם. עליה להשתחרר מפרדיגמות הנתפשות כהנחות הכרחיות המובנות מאליהן ולאפשר לתנועת החיים הממשית לצמוח. ההיסטוריה אמורה להחיות את "הערים הסמויות מן העין" ולראות במושאי מחקריה שותפים לשיח האנושי הבין־דורי.

והרי גם ההיסטוריוניות והיסטוריונים הם אישים היסטוריים, והם מביאים את עצמם, את עולמם ואת תרבותם לשיח ההיסטורי. וכבר נאמר שההיסטוריה יכולה, ולפיכך צריכה, להיות "מיזוג אופקים" בין העבר לבין ההווה. היא אינה צריכה להיות אחרת.

התמורות בחקר ההיסטוריה הן עמוקות. תיאוריות גדולות והנחות מרכזיות קרסו. כך למשל אסכולת ה"אנאל" מסבה את תשומת הלב לתהליכים ומשחררת מהכוח הכופה של האירוע. הדיסציפלינה ההיסטורית למדה להתייחס ברצינות לחיי היום־יום וחפציהם ולא רק לאידיאות גדולות או לקול ההגמוני. מעל לכל חדרה ההבנה שיש להקשיב היטב לקולה של התרבות והחברה הנחקרת. ההיסטוריה צריכה להיות קשובה למעגלי הזהות הממשיים של בני־אדם. אם היא לא תעשה זאת היא תהיה חלק מ"פוליטיקה של זהויות".

עד שההיסטוריה לא תהיה קשובה למעגלי הזהות הממשיים של בני־אדם היא תהיה חלק מ"פוליטיקה של זהויות", ותחטיא את העובדה הפשוטה שבני אדם חיים ביותר מהקשר-חיים אחד

למושג "פוליטיקה של זהויות" משמעויות שונות. לפי המשמעות הרדיקלית למסמן "זהות" אין מסומן ממשי, לבני־אדם אין זהות יציבה אחת. הזהות נוצרת על־ידי השיח הפוליטי — דתי, חילוני, ערבי, אשה וכו' — והיא תוצר של אינטרסים פוליטיים, ותו לא. עמדה זו מנוגדת לניסיון החיים הממשי של בני־אדם, יחידים וחברות. אבל כבר ההוגה לודוויג ויטגנשטיין ניסח את התובנה שלפיה אם תיאוריה אינה הולמת את העובדות הממשיות, יש לדחות את התיאוריה ולא את החיים הממשיים.

פירוש מתון יותר של המושג "פוליטיקה של זהויות" מניח כי המרחב הפוליטי הוא השדה ההולם למאבק בין זהויות. במרחב זה יוכרע המאבק על ההגמוניה בין מזרחיים לאשכנזים, בין זהות דתית לחילונית, וכיוצא בזה. גישה זו בעייתית מפני שהיא מבצעת הן השטחה של הזהות והעמדתה על יסוד אחד — אם אדם הוא יהודי אזי הוא רק יהודי, אם הוא ערבי אזי הוא רק ערבי, וכיוצא בזה. השטחה זו מניחה כי זהות מיוסדת על יסוד אחד, או ליתר דיוק על תכונה מרכזית אחת. בדוגמה שלפנינו, תכונת ההיות יהודי או ההיות ערבי.

איך מעניקים משמעות לחיינו, בלי להפוך אותה לכלא

השטחת הזהות אינה מביאה בחשבון כי בני־אדם חיים ביותר מהקשר־חיים אחד. כבני אדם אנו קהילת זהויות, ממלכה של כוכבים, ולא כוכב אחד. קהילה זו נבנית על בסיס ההקשרים השונים שבהם אנו פועלים. הסופר רוברט מוסיל, בספרו "האיש ללא תכונות", ביטא תובנה זו: "לעולם טעות היא לפרש בפשטות את התופעות בארץ כלשהי לפי אופיים של תושביה. שכן כל תושב יש לו, לפחות, תשעה סוגי אופי: אופי מקצועי, אופי לאומי, אופי ממלכתי, אופי מעמדי, אופי גיאוגרפי, אופי מיני, אופי מודע ואופי לא־מודע". בני־אדם הם קהילת זהויות, אבל לקהילה זו יש סדר שהאני מכוננו. איננו יצורים פרגמנטריים נעים ונדים בלא רציפות. מוסיל הבין זאת ולפיכך המשיך וכתב: "ואולי צריך להוסיף לכך — אופי פרטי; הוא מאחד את כולם בתוכו".

האדם הוא יצור פרדוקסלי: הוא קהילת זהויות, אך גם חורג מהן ומקנה לכל אחת מהקהילות הללו את ערכה ומעמדה בחייו ובתרבותו. בכך הוא מעניק משמעות יציבה לחייו מבלי שיציבות זו נעשית לכלא.

הזהות היא לעתים מסע מורכב ולעתים אף עמוס בסתירות. ערבים או יהודים המאמינים בדתם עלולים למצוא עצמם כרוכים גם ברשת משמעות אחרת שערכיה מנוגדים ליהדותם או לערביותם. סתירה, וליתר דיוק חוסר עקביות, אינה תקלה שיש להתגבר עליה. הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, במסה "בשבח אי־העקביות", מסב את תשומת לבנו לכך שבני־אדם אינם יצורים עקביים. אי־עקביות היא אפיון בסיסי של חיי־אנוש: אנחנו אוהבים ושונאים, מחייבים ושוללים, דוברי אמת ושקר. עולמנו עמוס סתירות ואנו מכוננים על־ידי הסתירות הללו. סתירות אלה אינן רק סתירות ביננו לבין זולתנו, הן בראש ובראשונה סתירות במרחב חיינו האישיים, החברתיים והתרבותיים.

מלכת הלבבות ב"אליס בארץ הפלאות" דורשת למחוק את ההבדלים בין נתיניה ולהפוך אותם לזהים. לכן היא תובעת לערוף את הראשים כדי שכולם יהיו בגובה אחיד. אבל בני־אדם הם יצורים שונים זה מזה. ואולם גם היחיד אינו אחיד והרמוני. זהותם של בני האדם דינמית, פתוחה ומלאת סתירות. האידיאה החותרת להעלים את הסתירות משטיחה את החיים, מרדדת אותם והופכת אותם לחיים מופשטים.

הסתירה והמתחים הפנימיים הם המקום שממנו צומחים חיי־אדם. הסתירה מחייבת אותנו למקם את עצמנו ביחס למכלול הקשרי חיינו. היא מלמדת אותנו צניעות ומזכירה לנו כי תנועת החיים משמעה מתח ואיזון מתמשך. כיצורי אנוש אנו נעים ונדים בתוך הקשרי חיינו ומנסים לאזנם, לפרשם מחדש ולתאם ביניהם. לעתים אנו מצליחים בכך ולעתים עלינו להודות כי איננו יצורים הרמוניים, כי אי־העקביות היא יסוד מוסד בחיינו וכי הקיום האנושי משמעו חיים תוך התמודדות עם הסתירה העצמית.

לדעת קולקובסקי חוסר העקביות והנכונות לחיות עם ניגודים וערכים סותרים מבטיחים שהעולם לא "יילך וייהפך לשדה קטל". עמדת יסוד זאת "משהה את התהליך הזה". היא פותחת את הדלת לפני הזולת, מאפשרת פתיחות והבנה.

זהות איננה "זיהוי"

שיח הזהויות הדינמי, עמוס הסתירות, מתמוסס בפוליטיקה של הזהויות. ליתר דיוק, פוליטיקה זו ממירה את המונח "זהות" במונח "זיהוי". זיהוי הוא פעולה שבני־אדם, יחידים, חברות או מוסדות, מחילים על זולתם. בפעולת הזיהוי הזולת הוא אובייקט של המזהה: הוא מזוהה רק כיהודי, רק כערבי, רק כאשה וכו'. לעתים לזיהוי יש צידוק, למשל זיהוי אדם כאזרח מאפשר לו לבחור ולהיבחר לכנסת. אבל ניהול שיח זהות באמצעות פוליטיקת הזהויות מבטא פגיעה במלאות ובמורכבות הזהות.

לעתים לפוליטיקה של זהויות יש תכלית ראויה, שחרור בני־אדם משקיפותם: הם לא "רק" שחורים, ערבים, חרדים, נשים וכו'. אבל פעולה זו מובילה לעתים לשלילת ההכרה בזהויות ובמורכבותן. הכרה זו לא יכולה להיות ניזונה מפוליטיקה כלשהי. היא נבנית מקשב, דיאלוג ופתיחות.

זהות היא סיפור חיים הנשזר ממארג החיים עצמם. היא יכולה להיות מסופרת רק בגוף ראשון: יחיד או רבים. הבנת סיפור חיים תאפשר להבין את המשמעות של החיים ומעמדם של הקשרי החיים השונים בהם הם נוטלים חלק. איש לא יכול לעשות זאת במקום המספרים בגוף ראשון.

זהות היחיד והחברה מותנים בתרבות הממשית שבתוכה נרקמים חייהם. תרבות היא היסוד המכונן את זהותם של בני־אדם, היא חלק בלתי נפרד מהם ואינה תוספת על קיומם כיצורים אנושיים. בני אדם נולדים לתוך תרבות, שפה, מיתוסים, אתוסים ופרקטיקות המכוננים את מכלול תפישותיהם, מערך הערכים שלהם והאוריינטציה בעולם.

בחיי־אדם, זהות משקפת נקודת חיתוך בין שני צירים חיים: סינכרוני ודיאכרוני. הציר הסינכרוני מתייחס למכלול ההקשרים בהווה שבהם יחידים וקבוצות שותפים: הקהילות החברתיות, המקצועיות, הפוליטיות, התרבותיות והמשפחתיות. הציר הדיאכרוני מציין את התנועה של בני־אדם הפונים מההווה לעבר ומהעבר, המורשת ההיסטורית, להווה. התגבשות של נקודת החיתוך מתחוללת על־ידי בני־אדם במהלך חייהם והיא דינמית ופתוחה. חברה ותרבות הם המרחבים בהם מתחולל שיח זהות.

לחיות את חוסר העקביות של החיים

תרבות וחברה אמורים להיבנות על־די נוכחות מלאה של השותפים השונים במרחבים אלה ולא על־ידי הסתרה והעלמה. אי־אפשר לברוא את האדם מחדש ואין דרך להעלים מאוויים, דחפים, חלומות ותסכולים. תרבות וחברה אמורים ליצור מרחב־חיים שבו מכלולי הזהות נוכחים. דווקא נוכחות גלויה ומדוברת מאפשרת ריפוי וקיום משותף. הדיבור והמפגש הבין־אנושי מייסדים מרחב תרפויטי משחרר. ערבים ויהודים הפוגשים אלה באלה במלוא הווייתם, במכלול חייהם, ללא צורך בהסתרה, לומדים לחיות את חוסר העקביות של חייהם מחדש. המפגש עם מלאות פניו של הזולת הולך ונעשה גורם מרסן המייצר בלימה עצמית. מרחב שיח פתוח מסלק חומות ומאפשר פתיחות וריסון עצמיים. החלומות והמאוויים אינם נעלמים אלא חוזרים לנכוח במרחבים הפנימיים.

שיח מעין זה חייב להיות לא־הייררכי ומיוסד על הכרת הכבוד לעולמו הפרטיקולרי הסותר של הזולת. אין אמת־מידה חיצונית שעל־פיה ידורגו תרבויות. ערכן של תרבויות הוא פנימי. הכרת הכבוד לערך פנימי של התרבות מאפשרת את נוכחותה המלאה. הנכחה זו היא תמצית ההומניזם המאפשר לבני־אדם ולתרבויות להופיע. וזאת גם אם נוכחות זו טומנת בחובה אפשרות שהסתירות ייהפכו לקונפליקטים קשים.

ההתפרצות של אלימות לא ניתנת למניעה על־ידי שלילת חלומות ומאוויים סותרים. רק הכרה בקיומן של הסתירות וניתוב השיח למרחבים שבהם הקשרי החיים המשותפים מאפשרים זיקה הדדית שאינה מוחקת את הסתירה, מחוללת את התפנית. פתיחות לזולת אינה נבנית על שיכחה או מחיקה אלא על היכולת לחרוג מהסותר ובו בזמן לשוב אליו. אין פתרון קסם תיאורטי למתיחויות ולעימותי זהות. הריפוי מופיע בחיים, במפגש הממשי עם מה שסותר ומכאיב.

מקצוע ההיסטוריה חייב להיות רב קולי וקשוב

מקצוע ההיסטוריה עשוי להיות חלק מהתהליך הקשה והמרפא כאחד, הפותח את הדלת לשיח הזהויות הממשי. אבל הוא עלול ליהפך לחלק מפוליטיקת הזהויות. היסטוריה של עם ישראל, כפי שהיא לעתים נחקרת, מניחה היסטוריה יהודית אחת, ומזרח ומערב הן ענפיה של אותה היסטוריה. לעתים הרב־קוליות של מה שמסומן במונח "מזרח" אינו נשמע מפני שהוכפף למערכת המושגית הסטנדרטית ולמושגיה המערביים. חלוקה משונה זו השטיחה הן את מה שסומן בביטוי "מזרח" והן את מה שסומן בביטוי "מערב". בתנועת השטחה זו נבלעו ונעלמו תרבויות, והן נחשבות כתרבויות־משנה לא עיקריות ולא חשובות. יהדות עיראק ויהדות מרוקו הן אותה יהדות מזרחית. המזרח נזנח ועמו גם אלה שאינם כלולים בחלוקה זו, יהדות אתיופיה כדוגמה.

ההכרה בשיח הזהויות המורכב מחייב שידוד מערכות בעולם האקדמי, שכן ההיסטוריה כדיסציפלינה היא רכיב משמעותי בכינון תודעת ההיסטוריות של האדם. היא משמרת את הזיכרון, או למצער, את סימניו בהווה. כפי שהצביע יוסף חיים ירושלמי בספרו "זכור", ההיסטוריה ממירה את הזיכרון המיתי שעיצב את התרבות והחיים היהודיים. לפיכך המקצוע חייב להיות רב־קולי וקשוב. ההיסטוריה צריכה להיות מומרת בהיסטוריות, כי זהו האדם.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics