לפני כמה שנים ניסיתי לקדם בעין כרם, שכונת מגוריי, מיזם הסעות בשבת. היותנו המקום היחיד באזור עם מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, יחד עם הנוף הציורי, הפכו את השכונה למוקד סואן של תיירות סופשבוע. עומסי התנועה בסמטאות השכונה הפכו לקשוחים ומצוקת החנייה בשבת נהייתה בלתי נסבלת.
בשיחת חולין עם מכר ותיק, חרדי ירושלמי, סיפרתי לו על הרעיון – המבקרים ישאירו את הרכב במגרש החנייה בהר הרצל, ושאטל יסיע אותם במעלה ובמורד ההר אלינו לשכונה וחזרה לרכבים. "איזה יופי!" אורו עיניו בחיוך שובב, "יהיה לנו מה לעשות בשבת בצהריים. נארגן הפגנות וכל החרדים מהשכונות הסמוכות יגיעו למחות בהמוניהם!"
המיזם אמנם לא התרומם, בינתיים, אבל הבדיחה החצי-מצחיקה שלו נשארה איתי מאז. היא המחישה את מה שירושלמית חילונית אדוקה כמוני יודעת כבר עשרות שנים – השבת במרחב הציבורי בירושלים היא אחת משניים:
או שבת מנוחה – אבל במובן החרדי-מחמיר של המילה. כלומר, זוגות ומשפחות מהלכים בניחותא מתוקה באמצע הרחוב, שקט רגוע על העיר, ורוב מוחלט של העסקים ומוקדי הפנאי סגורים. או, כפי שקורה מדי כמה שנים, התפרצות אלימה של התפרעויות חרדים.
ההתפרעויות האלו צצו כל פעם במקום אחר ובעניין אחר: נגד מכוניות שנסעו ברחוב בר אילן, נגד פתיחת בית קולנוע אוריון, או צעקות "שאבעס!" ומחאות נגד פתיחת חניונים, מסעדות ועסקים. וכך, חיינו בעיר הקדושה והכי יפה בעולם נוקדו לאורך שנים בניצוצות האלימות המותזת מהמתח סביב מה שהתרגלנו לכנות ה"סטטוס-קוו".
האלימות שמשתוללת כבר חמישה שבועות סביב פתיחת "קפה בסמטה" בשבת נדמית כהמשך ישיר, ולמרבה הצער צפוי, לאותו הקו. ככל שהאלימות מתגברת, פוליטיקאים, כמו אביגדור ליברמן שהגיע בשבת האחרונה ויאיר גולן שגינה מרחוק וגם עודד את הפעילים הצעירים של המפלגה שהגיעו למקום, מזהים את הפוטנציאל של הנושא כדי לעשות סיבוב בדעת הקהל.
אין ספק, לראות פעילי מפלגה צעירים שמגיעים בשיא חום הצהריים להפגין תמיכה בבית הקפה מרחיבה את הלב. זה מזכיר לנו שיש דור צעיר, משובח, חכם, יצירתי ומחויב, שלא מוותר על הדמוקרטיה, לא מוותר על הפלורליזם, ובטח שלא מוותר על ירושלים.
גם הצטרפותם של פוליטיקאים משמחת. טוב לדעת שהנושא חשוב להם, טוב לקבל מהם גיבוי למחאה. אבל תפקיד הפוליטיקאים הוא לא רק להצטרף למחאה, אלא רחב הרבה יותר. בואו נעשה את זה מסודר יותר:
פוליטיקאים יקרים, זה טוב ויפה שאתם מצטרפים למחאה, אבל זה "התפקיד" שלנו, הציבור: למחות, להתנגד או לתמוך. ואילו אתם, נציגי הציבור בכנסת, אתם צריכים להציע עמדה ערכית ומדיניות ברורה לגבי המרחב הציבורי. אתם צריכים להציע פתרונות שישקפו את תפיסת העולם שלכם.
בואו, שתו קפה, וספרו לנו: מה החזון שלכם לחיים המשותפים שלנו כאן? איך נראית תמונת העתיד הרצויה ביחס לשבת במרחב הציבורי? ואילו צעדים תעשו כדי לקדם אותנו לשם? מהן ההתחייבויות המעשיות שלכם לגבי המרחב הציבורי בשבת?
כדי לסייע, תרשו לי להציע לכם כמה עקרונות לטיפול בנושא:
הוויכוח על שבת אינו רק ויכוח על חופש דת, אלא על אופיו של המרחב הציבורי המשותף. השבת, שהיא בעת ובעונה אחת סמל יהודי לאומי, יום מנוחה חברתי ומרחב שבו קהילות שונות מבטאות זהויות שונות, מאחדת את החברה הישראלית: רוב החברה היהודית בישראל מציינת אותה ורואה בה ערך יהודי חשוב, אך לא תמיד דתי.
כדי לאפשר לכל אחד לציין את השבת בדרכו, יישום השבת במרחב הציבורי צריך להיות מבוזר, מקומי ומותאם לקהילות השונות, ולא מוכתב באופן אחיד מלמעלה. רשויות מקומיות, שקרובות יותר לתושבים, יכולות לייצר הזדמנויות לדיאלוג ושיח בין הקהילות השונות שמתגוררות בהן, וליצור הסדרים שמותאמים למרקם החברתי של כל אזור. התאמה כזו תרחיב את האפשרויות של כל קהילה לבטא את זהותה היהודי בשבת – מי בישיבה בבתי קפה, מי בהליכה נינוחה לבית הכנסת.
פוליטיקאים יקרים, במקום לשאול אם צריך לפתוח או לסגור את הכל, אני מציעה לשאול – על איזה סוג פעילות מדובר? באיזה מקומות? מי הקהל המיועד? איך שומרים על איזון בין לפתוח ולסגור. אל תכניסו אותנו למאבק נוסף בין עיר פתוחה לעיר סגורה, אל תבטיחו הבטחות שווא על הכרעת המאבק בין חרדים לחילונים. במקום זה, תביאו תוכניות ופתרונות. שתהיה לכולנו שבת של שלום.
