תמכו בנו
ביקורת ספר: הרמב”ם – הלכה ופילוסופיה
להוצאה מחודשת של "הרמב"ם - הלכה ופילוסופיה" הוסיף פרופ' דוד הרטמן אחרית דבר, שבה הוא בוחן במבט ביקורתי את ההשקפות בספר, ותוך התפלמסות עם ישעיהו ליבוביץ', מעניק לחיבור התבוננות רעננה ומחודשת

האם היה הרמב"ם איש הלכה, פילוסוף, או שניהם? האם ניתן להצביע על בסיס רעיוני משותף לכינוס השיטתי של המצוות ב'משנה תורה', וליצירת המופת הפילוסופית 'מורה נבוכים'? מהו היחס בין השאיפה להעמיד לכלל ישראל מערכת חוקית-דתית נורמטיבית, לבין המחויבות לידיעת האמת הפילוסופית שהיא נחלת מתי-מעט? כיצד מתיישבת התורה שניתנה למשה בסיני עם תורות הפיסיקה והמטאפיסיקה שהנחיל אריסטו?

ביצירה הקוראת הרבה מעבר להיבטהּ ההיסטורי-ספרותי של הסוגיה הנידונה, מציע פרופ' דוד הרטמן הבנה מרתקת של מפעל חייו של 'הנשר הגדול'. 'הרמב"ם: הלכה ופילוסופיה', שפורסם לראשונה באנגלית בשנת 1976 וראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1979 בתרגומו העברי של אביב מלצר, היווה קריאת תגר על 'דרך השניוּת', התיזה המקובלת בנוגע להגותו של הרמב"ם. גישה זו, שיצחק הוּסיק וליאו שטראוס הם מנציגיה הבולטים, גרסה כי העיון הפילוסופי הוא התכלית העליונה אליה שאף הרמב"ם, וכי זו מנעה את אפשרותה של אמונה כנה ואמיתית בהתגלות. לפי 'דרך השניוּת', עיסוקו של הרמב"ם בהלכה נתפס ככורח של הנסיבות ההיסטוריות בהן היה מצוי, ושירת תכלית פוליטית וחברתית מובהקת.

ספרו של פרופ' דוד הרטמן, מחשובי ההוגים היהודים כיום, מציג עמדה שונה, מורכבת ומתוחכמת, שהיא יהודית בה במידה שהיא רציונאלית. בבחינה מלומדת ומקורית של כתבי הרמב"ם על סוגותיהם, מראה פרופ' הרטמן כילפי הרמב"ם, החשיבה התבונית מחד גיסא והתורה שבכתב ושבעל-פה מאידך גיסא מעמידות לרשות המאמין הנבוך מצפן לא-אכזב לנווט בין ספקותיו ותהיותיו: האם אמונה באלוהי ישראל מתיישבת עם חוקיות ותכליתיות הטבע; כיצד לקיים מצוות למען הגשמה מוסרית ולא מתוך ציות עיוור; באיזה אופן מסורת האגדה והסוד מתיישבת עם ההלכה הפורמליסטית; ומהי האמת האוניברסאלית המשתקפת ביהדות ופונה לכל עמי העולם.

פרופ' הרטמן מכנה עמדה דתית זו 'דרך השילוב'. לפיה, האמת הפילוסופית היא התשתית לאמונה באל, ובה בעת פסגת הידע האנושי אליה מעפילים "מעטים מאוד". בין הבסיס לפסגה, מציב הרמב"ם את ההלכה והתורה כגוף ידע אליו מחויבים כלל ישראל – מן ההמונים הפשוטים ועד לחכמיו המפולפלים ביותר. כך יכול מאמין נטול כל מודעות פילוסופית להיות יהודי נאמן להלכה בדיוק כמו המלומד הבקי בתורות המטאפיסיקה ומדע הטבע. כך גם יכולים כל חברי הקהילה הדתית לחיות בהרמוניה על אף המבנה ההיררכי של הידיעה. עם זאת, לפי הרמב"ם הגשמה מלאה של ייעוד האדם אפשרית רק עם השגת רזי התבונה האלוהית.

את משמעותה של 'דרך השילוב' מבהיר פרופ' הרטמן לאורך הספר דרך ניתוח כתבי הרמב"ם וקריאה של פירושיו למקורות היהדות – המקרא וספרות חז"ל. כך, למשל, הוא מצביע על הבחירה התמוהה-לכאורה לפתוח את 'משנה תורה' בדיון פילוסופי, כהוכחה לכך שהרמב"ם דוחה את האפשרות שההלכה דורשת ציות עיוור לחוקיה. מאחר ו"הרמב"ם מזהה את צלם אלוהים עם תכונה אנושית – התבונה", שומה עליו להסביר את השתלשלות הידע מן הבורא ועד למאמין המקיים את מצוותיו, כל שכן בחיבור המדקדק כל כך בפרטיהן. בהקדמה ל'פרק חלק' דורש הרמב"ם את האוניברסליות של התורה מן הפסוק "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', 6). ואילו את היררכיית הידע בין חברי הקהילה הוא מצדיק בהקדמה לפירוש המשנה בכך שאפילו חז"ל "היו מסתירים זה מזה סתרי תורה".

התובנות המוצגות ב'הרמב"ם: הלכה ופילוסופיה' מקבלות משנה תוקף באספקלריית הגותו האישית של פרופ' הרטמן בשלושת העשורים האחרונים. אחרית הדבר החדשה, בה מבקש פרופ' הרטמן למתן את מרכזיות 'דרך השילוב' בהבנת התיאולוגיה המיימונית, מציגה כנות אינטלקטואלית המעניקה לחיבור רעננות מחודשת. תוך התפלמסות עם קריאתו של ישעיהו ליבוביץ' בכתבי הרמב"ם מחדד פרופ' הרטמן אף יותר את מורכבותה של תיאולוגיה זו ומודה בקדימוּת מסוימת של העיון הפילוסופי על פני הדיון ההלכתי. עם זאת, הוא נותר נאמן להדגשת חשיבות המחויבות להלכה מתוך הבנה עמוקה של יסודותיה הפילוסופים בברית שבין האל לבין עם ישראל. בכך מותח פרופ' הרטמן גשר בין מחשבת הרמב"ם לבין השאלות עימן מתמודדים יהודים רבים בימינו אנו.

השארת תגובה