תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מאגיה- אביגיל מנקין במברגר

בניגוד לדעה הרווחת, לפיה קיים ניגוד בין מאגיה כתופעה עממית ופרמיטיבית, לבין תרבותם האליטיסטית והאינטלקטואלית של חז"ל, מסתבר כי המאגיה והכישוף היו חלק בלתי נפרד מעולמם של חז"ל. אביגיל מנקין-במברגר מראה כיצד כתובות מאגיות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מתפרשות לאור הלכות המופיעות בספרות חז"ל, מאירות מחדש סוגיות תלמודיות, ואף שופכות אור על מושגים הלכתיים

המונח "מאגיה" מזוהה לא פעם עם אמונות טפלות, מכירת ברכות ותרבות חצרות המקובלים. עבור רבים המאגיה נתפסת כנטע זר בתוך היהדות הרבנית האינטלקטואלית והשכלתנית. אך בפועל, לומדי התלמוד הבבלי נוכחים לדעת שעיסוק במאגיה מופיע פעמים רבות בין דפיו. לומדים רבים של התלמוד – הן בעולם הישיבות והן בעולם האקדמי – מתעלמים מטקסטים מאגיים המופיעים בו, מדלגים עליהם, או מבקשים לפרשם בדרכים אלגוריות. בספרות המחקר מושמעים לא אחת תירוצים אפולוגטיים להופעתן של סוגיות אלו בתלמוד. כך למשל טענו חוקרים כי למעשה לא מדובר במאגיה שכן חכמי התלמוד לא באמת האמינו בטכניקות ובלחשים המופיעים בסוגיות. גישה אחרת היתה כי אם אכן התקיימה אמונה במאגיה – היה זה רק בבבל אך לא בארץ-ישראל. פרופ' שאול ליברמן, מגדולי החוקרים של ספרות חז"ל, הראה כי גם בארץ-ישראל התקיימה אמונה במאגיה, שנתפסה אז כמדע של ממש, אך גם הוא כתב בנימה אפולוגטית כי חז"ל נאלצו לאמץ את המאגיה מן התרבות שסבבה אותם.

אך דומה שהטקסטים התלמודיים העוסקים במאגיה אינם מתפרשים בקלות לפי גישות אפולוגטיות אלו, ויתרה מכך – הניסיון לעשות הבחנה בין מאגיה לבין ריטואלים דתיים שאינם מאגיים (כמו נטילת לולב או קביעת מזוזה) אינו פשוט כלל. לאור זאת, התפתחה במחקר של העשורים האחרונים מגמה המבקשת להתבונן וללמוד את הטקסטים המאגיים בתלמוד באופן לא-שיפוטי וללא אפולוגטיקה.

מבחינת הממצא המאגי החומרי מתקופת חז"ל, יש בידינו כיום קמעות רבים שעליהם לחשי השבעה כנגד שדים. אחד הממצאים הבולטים ביותר הוא קערות ההשבעה הבבליות, קערות חרס אשר על גביהן נכתבו טקסטים ששימשו בעיקר להגנה מפני שדים. בסך הכל ידוע על כאלף וחמש מאות קערות כאלו, המתוארכות לסוף תקופת התלמוד, ומתוכן התפרסמו עד כה בקורפוסים שונים פחות מחמש מאות. לא ניתן להפריז בחשיבותו של ממצא זה, שכן נכון להיום אלו הן הכתובות הארכיאולוגיות היחידות שנותרו לנו מבבל מתקופת התלמוד. עם זאת, חוקרי תלמוד מיעטו להתייחס לממצאים הנדירים שעל הקערות והגבילו את דיוניהם על אודות טקסטים אלו לענייני לשון ובלשנות.

עיון מעמיק בקערות מעיד באופן ברור על קשר בין עולמם של חז"ל לבין עולמם של כותבי הקערות. ציטוטים רבים של פסוקים, שימוש בלשון המשנה, הופעתם של מונחים משותפים ושל שמות רבנים אינם פרי מקרה אלא עדות לקשר בין הרקע התרבותי של כותבי הקערות לזה של חכמי התלמוד הבבלי. הנחיות הנוגעות ללחשים, סיפורים על גירוש שדים והלכות הקשורות לנשיאת קמיעות, המופיעים כולם במשנה ובתלמוד, עשויים להתבהר ולקבל את הקשרם הרחב באמצעות הממצאים הארכיאולוגיים.

קערת השבעה ממסופוטמיה, המאה ה6-7
באדיבות המוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת פנסילבניה

למעשה, הממצא הארכיאולוגי הנרחב בתחום המאגיה שופך אור לא רק על סוגיות התלמוד העוסקות באופן ישיר בנושאים מאגיים, אלא גם על תפיסות משפטיות וליטורגיות בעולמם של חז"ל. כך, מסתבר כי בקמיעות המאגיים נעשה שימוש רב בשפת ההלכה, התפילה והברכות. בחלק מן הקמיעות משובצים בלחשים ובהשבעות פסוקים הנאמרים בקריאת שמע שעל המיטה, חלקים מן הטקסטים הנמצאים במזוזה, או אפילו ברכת "אשר יצר". השימוש בטקסטים הללו הועתק ממסגרת התפילה אל הקשרים מאגיים – בקשות הגנה מן האל או השבעת כוחות עליונים כמו שדים.

דוגמא מעניינת במיוחד היא השימוש בשפה ההלכתית הלקוחה ממסכת גיטין בקערות השבעה מאגיות שמטרתן היא גירוש שדים. כותבי הקערות הללו הקפידו, כמו בגט, על כתיבת נוסחאות גירוש מדויקות לשדים, שעליהם חתומים שני עדים, (אלא שכאן ה"חותמים" הם מלאכים). עיקרון היסוד בגט לפיו על האיש להתיר לאישה להתחתן עם אחר (חז"ל קבעו כי "זה גופו של גט") נשמר בקפידה גם בחלק מלחשי גירוש השדים שבידינו – לשֵׁדָה המגורשת יש רשות להתחבר למישהו אחר, כלומר להגיע לביתו של אדם אחר. הדבר המעניין במיוחד הוא נוסחאות מדויקות המשמשות גם בכתיבת גיטין וכתובות וגם בלחשים מאגיים הנוגעים לשדים. כך למשל, מספר קערות פותחות במילים "הדין גיטא" – "זה הגט", ובהמשכה מופיעה נוסחה הדומה להפליא ללשון הגט המופיע בתלמוד: "אנה כומיש בת מחלפתא שביק[י]ת ופטירית ותרכיא יתיכי אנתי ליל<י>תא לילית" [=אני, כומיש בת מחלפתא, מעזיבה, פוטרת ומגרשת אותך ליליתא לילית] בדומה לנוסח המובא במסכת יבמות קטז ע"א: "אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך את פלניתא אינתתיה" [=אני, ענן בן חייא, פוטר ומגרש את פלונית אישתו…"]. נראה שכותבי הקערות ראו במסירת גט לשד או לשדה טכניקה משפטית לגיטימית השאולה מהעולם ההלכתי. דוגמא נוספת לזיקות הדוקות בין העולם המשפטי לעולם המאגי מצויה בשימוש בלשון שטרות וכן בשימוש של לשונות שבועה נדר וחרם. גם כאן מועתקים גופי ידע מן העולם ההלכתי אל כתיבת הלחשים המאגיים. כך מתברר, כי ההפרדה החדה שאנו נוהגים לערוך בין "הלכה" או "משפט" לבין "מאגיה" כנראה אינה נאמנה למציאות המורכבת והגמישה יותר של תקופת חז"ל.

לאור כל זאת, דומה שלצד הבנת הלחשים המאגיים בעזרת הטקסטים התלמודיים, יש גם לנסות ולבחון כיצד הממצאים המאגיים שופכים אור חדש על מושגים הלכתיים ומשפטיים בעולמם של חז"ל. דוגמא לכך היא נושא השבועות והנדרים, המעסיק את חז"ל עד כדי הקדשת שתי מסכתות לעיסוק בו (מסכת שבועות ומסכת נדרים). דומה שאת העוצמה המוקנה לנדרים ולשבועות בעולמם של חז"ל יש להבין, בין היתר, לאור תפיסות מאגיות של נדר ושבועה. הנדר והשבועה אינם רק כלים משפטיים שכוחם הוא בהסכמה החברתית סביבם; הם שואבים את עוצמתם מן האמונה המאגית בכוחות שונים שעשויים לחייב את האדם לעשות דבר מה ולהענישו אם הוא עובר על חיוב זה.

דומה אפוא שקריאה פשוטה בטקסטים התלמודיים, ללא הנחות מוקדמות, לצד עיון מעמיק בממצא החומרי הרב על אודות מאגיה בתקופת חז"ל – עשויים להאיר מחדש את עולמם של חז"ל, על היבטיו החברתיים, הדתיים והמשפטיים.

עוד בנושא
הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics