תמכו בנו
לודוויג ויטגנשטיין

לודוויג ויטגנשטיין, גדול הפילוסופים במאה העשרים, טען כי לא ניתן להבין ביטוי לשוני מסוים אלא לאור שימושו בפועל. פרופ' יצחק בנבג'י מציג את אחת הפרשנויות לטענה זו, ומראה כיצד היא עשויה להאיר את משמעותם של המונחים "חופש" ו"אחריות"

לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) נחשב לפילוסוף החשוב ביותר במאה העשרים, ושני החיבורים העיקריים שכתב השפיעו באופן ניכר על הפילוסופיה ועל התרבות המערבית בכלל.

טענתו המפורסמת ביותר היא זו שהובעה בסעיף 43 בספרו "חקירות פילוסופיות" (שנערך ופורסם לאחר מותו):
"לגבי קבוצה גדולה של מקרים שבהם משתמשים במילה 'משמעות' – אף אם לא לגבי כל מקרי השימוש בה – ניתן לבאר מילה זאת כך: המשמעות של מילה היא השימוש בה בלשון".
(חקירות פילוסופיות, ירושלים תשנ"ה, עמ' 55)

האופן בו יש להבין טענה זו והפרשנות המדויקת לה נתונים במחלוקת בין פילוסופים וחוקרים, וברצוני להציע את פרשנותו של הפילוסוף סול קריפקי, המתמקדת ב"פרדוקס הכללים" שמופיע אף הוא בספר "חקירות פילוסופיות" של ויטגנשטיין.

לשם כך, נתמקד – כפי שמציע קריפקי – בפעולת החיבור המתמטית אותה למדנו בילדותינו. התמונה המקובלת עלינו בדרך כלל היא ששני תלמידים הסבורים כי 2 ועוד 4 הם 6, משתמשים שניהם נכונה בפונקציית החיבור. כלומר, פונקציה זו קיימת באופן בלתי תלוי באלו המשתמשים בה, ואנו מכנים אותה בשם ("חיבור") מורים עליה באמצעות סימן גרפי (+) ולומדים להשתמש בה נכונה. העובדה כי כולנו נותנים אותן תשובות לשאלות כגון 'מה הסכום של X + Y' מעידה אפוא על כך שכולנו חושבים ומורים על אותה פונקציה קיימת, שאת השימוש בה "רכשנו" באופן ראוי.

Christiaan Tonnis, Ludwig Wittgenstein, Pencil on board, 1985

אולם דמיינו את המקרה הבא: כאשר שני התלמידים עוסקים בחיבור מספרים גדולים במיוחד, מתברר שהאחד סבור שהסכום של מיליארד ועוד 70 הוא מיליארד ו-70, ואילו השני סבור כי הסכום של מיליארד ועוד 70 הוא 4. לאחר דין ודברים, מתברר כי התלמיד השני מחבר ממש כמו חברו סכומים של מספרים, אך רק עד המספר מליארד; במספרים מעל מיליארד, כל חיבור מניב לדידו את התוצאה 4. כל נסיון לשכנע את התלמיד שהוא טועה עולה בתוהו. הנה אם כן, מסתבר כי למעשה שני התלמידים משתמשים בשתי פונקציות מתמטיות שונות: הראשון משתמש בפונקציה המתמטית אותה אנו מזהים כ'חיבור', או 'סכום', ואילו השני משתמש בפונקציה מתמטית אחרת, הזהה לפונקציה 'סכום' כאשר מדובר במספר קטן ממיליארד, אך שונה ממנה כאשר המספר גדול ממיליארד.

כמובן שהסיפור נשמע לנו בלתי סביר בעליל. ועדיין, כיצד ניתן לדעת ששני תלמידים היושבים ועוסקים יחד בפתירת תרגילים, אינם חושבים על שתי פונקציות שונות? אלו עובדות אמפיריות יוכלו לשלול זאת? אמנם, לא מתגלעים ביניהם חילוקי דעות, שכן כל התרגילים בהם הם עוסקים נמצאים באותו התחום בו שתי הפונקציות שלהם מתלכדות (בדוגמה שהובאה לעיל – פחות ממיליארד), אך מכיוון שאת פונקצית החיבור רוכשים התלמידים על-בסיס היחשפות למספר סופי של דוגמאות, לא ניתן להפריך את החשד שמא מעל מספר מסוים, גבוה ככל שיהיה, לפתע יתגלה פער בין שתי הפונקציות של שני התלמידים. לעולם לא נוכל להשוות עד אינסוף בין שני התלמידים כדי לוודא שהם אכן מחזיקים באותה פונקציה זהה.

במילים אחרות, מקננת בנו התחושה האינטואיטיבית שכולנו משתמשים באותה פונקציה ממש, פונקצית החיבור המסומנת בסימן "+", ולפיכך אנו פותרים באופן זהה תרגילי חשבון של חיבור פשוט. אבל על מה מבוססת התמונה המקובלת הזו, אם אכן לא ניתן להוכיח אותה באופן אמפירי?

על פי פרשנותו של קריפקי, ויטגנשטיין מציע פיתרון מהפכני לפרדוקס הזה: הנחתנו הראשונית לפיה קיימת פונקציה של חיבור מספרים, המתנהגת באופן בלתי תלוי בנו ובשפה שלנו היא מוטעית. על פי הנחה זו, בני האדם רק כינו את הפונקציה בשם, העניקו לה סימן גרפי (+), והם לומדים אותה ורוכשים את השימוש בה, אך כאמור, הנחה זו הינה מוטעית. למעשה, משמעות הסימן "+" נגזרת אך ורק מהשימוש של הדוברים בו. לפיכך, נכונותה של הקביעה כי 2 ועוד 4 הם 6 נגזרת מהעובדה שתשובה זו מקובלת בקרב "קהילת הדוברים" שבה הסימן "+" נמצא בשימוש. מבחינה זו, הטענה שמיליארד ועוד 70 הם 4 היא טעות רק בשל העובדה שאנו צופים (ובצדק) שהיא תידחה על ידי קהילת הדוברים הזו.

כך אפוא מפרש קריפקי את טענתו של ויטגנשטיין לפיה המשמעות של ביטוי או מילה נעוצה בשימוש שלהם בלשון. החלתו של עקרון זה על דוגמאות משימושי השפה הרווחים שלנו מגלה כמה תובנה זו רלוונטית לכל תחום בחיינו, ועד כמה במקרים מסוימים היא נושאת בחובה פתרון פשוט לשאלות וקושיות פילוסופיות.

ניתן למשל להשתמש בטענה של ויטגנשטיין כדי להתמודד עם סוגייה המעסיקה את המערכת המשפטית ואת הפילוסופיה של המוסר – האחריות של בני אדם על מעשיהם. הבה נניח שאנו יצורים חומריים, ורוב ההתנהגויות והבחירות שלנו נקבעות על-בסיס המבנה הגנטי שלנו ועל פי חוקי הטבע; נניח שהרצונות והתשוקות שלנו נגרמים מפעילות מוחית שסיבותיה אינן תלויות בנו. כיצד לאור הנחות אלו ניתן להטיל אחריות על מעשיו של אדם, הנקבעים למעשה על-ידי חוקי הטבע? אם אין לנו חופש על מעשינו, מדוע שנישא באחריות להם?

תשובה לשאלה זו המבוססת על העקרון הויטגנשטייני לפיו המשמעות של ביטוי גזרת מהשימוש שלו, תציג את הקושייה עצמה כקושיית סרק. שכן השאלה עצמה מניחה פרשנות מסוימת של המושגים "חופש" ו"אחריות", פרשנות שאינה נגזרת מהפרקטיקה של השימוש במונחים הללו ואינה בנויה על ההקשרים היומיומיים שבהם אנו מייחסים אחריות לאדם כלשהו – כועסים על מעשיו, משבחים אותם או מענישים עליהם.

במילים אחרות, הטעות נובעת מהניסיון הראשוני לעמוד על טיבם של המושגים "חופש" ו"אחריות" במנותק משימושם הפרקטי היומיומי. למעשה, כדי להבין את המשמעות של המילים הללו יש לבחון את השימוש שלהם ב"משחקי השפה" השונים שבהם אנו פועלים בהקשר זה.

טענתו של אדם כי הוא אינו אחראי לכך שהכה אדם אחר מכיוון שהתנהגותו נגזרת מחוקי הטבע, אינה טענה שקרית או טענה אמיתית, אלא בעיקר מוזרה. היא פשוט לא תשמע בהקשרים שבהם אנו מטילים אחריות – יחסים בין אישיים או הליך משפטי. לעומת זאת, כשאדם יטען כי הכה אדם בשל העובדה שמישהו איים עליו, בגלל שנסיבות חיים קשות כמו התעללות ואלימות הביאו אותו לסיטואציה זו, או כי הקורבן קינטר אותו – הרי אלו טיעונים שיש להם פשר בשיח שלנו, המשפטי והחוץ-משפטי כאחד. מבחינת ויטגנשטיין, השאלה הפילוסופית על התנגשות בין מושג ה"חופש" לבין הפרקטיקה היומימית שלנו הופכת אפוא לחסרת שחר, מכיוון שהיא מנגידה בין מושג ערטיאלי ומופשט, המנותק משימושו הטבעי בלשון, לבין המציאות היומיומית.

השארת תגובה