נאמנות היא יחס אישי של האדם לערכיו האידאליים. כך, למשל, בני זוג מבטאים את נאמנותם זה לזה בנימוק האישי שבן או בת זוגם ראויים לנאמנות. נאמנות אינה תביעה המושתת על האדם מבחוץ; היא תמיד התייצבות אישית התקפה כל עוד האדם מאמין בה. יחס הנאמנות מתבטא במסירות הנאמן למושא נאמנותו, אבל מסירות זו אינה מבטאת צייתנות ללא תנאי.
במדינה דמוקרטית אין מקום לערך נאמנות. האזרח אינו נתבע לייצר דפוס אישיות של מסירות הדומה לאלה שאדם יוצר בחייו האישיים. מדינה דמוקרטית-ליברלית אינה בוחנת את האדם, את ערכיו ועולמו הפנימי. באופן דומה היא אינה רשאית לחדור אל מרחב הנאמנויות של האדם. מדינה דמוקרטית מאמינה בזכותו של האדם לחיות את חייו לפי ערכיו ואמונותיו ובלבד שיציית לחוק.
לעומת זאת, במדינה דיקטטורית ערך הנאמנות מקבל מעמד מרכזי והוא מזוהה עם הנכונות לצייתנות מוחלטת ולאיבוד החירות והעצמיות. האוטונומיה האישית והחוק – אבני הבניין של החברה הדמוקרטית – מומרים ב"עקרון המנהיג". המנהיג הוא הגילום של האומה כולה, ולכן על כל יחיד לבטל את עצמיותו ולהיכלל באורגניזם של האומה שהמנהיג מגלמו. המנהיג עצמו אינו בר שיפוט. הוא אינו מותנה בחוק, שכן המנהיג הוא החוק והמשפט. יתר על כן, המנהיג הוא האב העליון, היודע את הטוב ואת הרע. הוא היחיד המגן על האומה, כי הוא האומה. במדינה זו האזרח הופך להיות נתין חשוד, ולפיכך הוא תמיד עומד למבחן הנאמנות לשליט. נקל להבין כי תפיסה זו שוללת מהאדם את ערכו הפנימי ואת כבודו.
בתצהיר שהוגש לבית המשפט רונן בר מדווח על כך שראש הממשלה ציפה ממנו כי יפעיל את הארגון בפעולות נגד אזרחי המדינה המבטאים מחאה לגיטימית במרחב הציבורי. יתרה מזאת, הוא דרש ממנו לציית להוראותיו ולא לבג"ץ. המרחב הציבורי הוא המקום שבו האזרחים הריבוניים משמעים את קולם. במדינה דמוקרטית על השלטון להיות קשוב למרחב זה כי הוא מייצגם של האזרחים. אבל במדינה הדיקטטורית המרחב הציבורי הוא מרחב טקסי בו צומח האדם החד-ממדי, המבטל את עולמו ונבלע בהווייתו של השליט. בנימין נתניהו תובע נאמנות. מי שכשל במבחן הנאמנות ראוי ליחס של אי אמון, סילוק והדרה.
במעשים אלה מבטא ראש הממשלה את רצונו ליצור מרחב שבו יצהירו הנתינים על נאמנותם הבלתי מסויגת לשליט. מכאן קצרה הדרך לטקס הרומי העתיק בו הגלדיאטורים מצהירים: "הידד לקיסר, העומדים למות מצדיעים לך". זו אינה הפרזה. הפקדת כוח בלתי מבוקר בידי השליט, משמעה הענקת סמכות לשלטון להכריע על חיי אדם ועל ערכם.
מהלכיו של ראש הממשלה צריכים להדאיג גם את אנשי הימין ואת הציבור הדתי. שהרי הענקת סמכות מוחלטת לשליט מאפשרת לו לפעול בשרירות ולפגוע בערכי היסוד גם של ציבורים אלה. בלא חוק ומשפט, ערכים מוסריים, תרבותיים וחברתיים אינם מוגנים. תצהירו של בר מלמד שנתניהו חצה קו אדום המוביל את ישראל אל דיקטטורה, שבה זכויות האזרחים כולם אינן מובטחות. הן תלויות ברצונו של השליט ובחסדו.
