תמכו בנו
טקסי יום הזיכרון: חפש את האם השכולה
בערב יום הזיכרון ניצפה באם שכולה צועדת להדליק את אבוקת הזיכרון, ופיה חתום. למה זה מובן לנו מאליו, כמעט שקוף? למה שלא תקרא פרק תהילים על הבמה? חנה פנחסי רוצה טקס אחר

אחרי פסח יושבות ועדות במתנ"סים, יושבים רכזים חברתיים, וקומונריות של תנועות נוער ומתכננים את הטקסים של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. המסגרת ברורה: הטקסים הקהילתיים מהדהדים תמיד את הטקס המרכזי של יד ושם, רחבת הכותל והר הרצל.

אנחנו יכולים לדקלם את הטקסים הממלכתיים עוד לפני שהחלו, וזה כוחם. מי מדבר שם? הנשיא, ואחריו הרמטכ"ל, קריין יקרא פרק תהלים ו"הנה מוטלות גופותנו", הרב הצבאי יאמר דברים, ואחריו אב שכול יאמר קדיש. החזן הצבאי הראשי ישלים את הטקס ב"אל מלא רחמים", ו"התקוה". לא חשוב כמה צפויים הדברים הם מרטיטים. לוקחים חלק בטקס הזה אזרחים וחיילים, יש חילונים ודתיים ויש איזון קדוש ביניהם. אבל כמעט אין נשים.

ואיפה הנשים? והבנות? לעיתים נצפה באם שכולה צועדת כשלצידה חיילת, היא תדליק את אבוקת הזיכרון, פיה חתום. למה זה מובן לנו מאליו, כמעט שקוף? ואולי השאלה היא למה קשה לנו לראות אשה על הבמה קוראת "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים"? לא מדובר כאן בהלכה, ולא בצניעות. אלא בהתניה ישראלית ארוכת שנים הנוגעת לשאלה למי שייך הטקס, או אולי מי יכול להיות ה"אנחנו" ברגעים החשובים, המכוננים האלה.

אולי צריך להתחיל עם דמיון מודרך. תארו לכם, לו היתה לדני מס, מפקד שיירת הל"ה, בת שהיתה עומדת היום בשנות השישים שלה על הבמה בטקס הרשמי של גוש עציון ואומרת: "יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.. וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים, וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה … אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה".. איך זה היה מרגיש? (ויש לא מעט נופלים במאבק על גוש עציון שהותירו אחריהם בנות בלבד). תארו לכם שבתו של יעקב מאיר שנפל בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים תאמר קדיש בטקס על הגבעה, ואליה תצטרף בתו היחידה של אשר ירון שהיתה בת עשרה חודשים כשנפל במלחמת יום הכיפורים?

תארו לכם שפרופסורית בבר אילן תעמוד על הבמה במרכז הקמפוס ביום הזיכרון ותקרא מתהלים: "אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ".

הטקס היה נראה אחרת, כי התמונה הזאת, של נשים הלוקחות בטקס חלק משמעותי או מובילות אותו משנה את השייכות של כולנו אליו, מעמיקה את ההזדהות עם ערכיו, כמו את ההבנה של נשים ובנות את עצמן, ואת חלקן פוטנציאלי בחברה כולה.

אפשר גם אחרת

אמת, השינוי צריך היה להתחיל מלמעלה, מהטקסים כמו שהם משתקפים במסכי הטלוויזיה, אבל נכון גם להתחיל את השינוי מלמטה מהטקסים המקומיים. וכל זה נכון ליום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות.

אז אם אתם חברי מתנ"ס, או מדריכי נוער תביטו שוב בליין-אפ של הטקס, ובשמות העולים והעולות על הבמה. ואם אתם, כמוני, משתתפים מן השורה אני מציעה שנהיה אזרחים ראויים יותר: בטקס הבא לצד ההתרגשות וההתמסרות לדברים תסתכלו עליו (גם) בעיניים האלה: כמה נשים יש? איזה תפקידים נותנים להן, ולמה? אני יודעת, זו עמדה מעט ביקורתית אבל היא מאפשרת שינוי, והיא גם פוקחת את הראיה לקשב אחר, עשיר יותר.

נערה יכולה לקרוא פרק תהילים, להנחות את הטקס, אשה יכולה לומר קדיש יתום ולהגיד דברים בשם המשפחות השכולות, "כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם (גם) אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר"

המאמר פורסם לראשונה באתר YNET

השארת תגובה