תמכו בנו
לא למזרחים בלבד: לקראת מסורתיות ישראלית
החברה הישראלית תרוויח אם המסורתיים יהיו קהילה גדולה, המאגדת בתוכה קהילות שונות המשקפות את קיבוץ הגלויות הישראלי. ככל שבתודעה הישראלית תמשיך המזרחיות להחזיק את הבעלות על המסורתיות, התהליך הזה יהיה איטי יותר. מאמר שלישי בסדרה

"היהודי המסורתי, לרוב בן עדות המזרח, נתפס על ידי רבים כמי שנושק למזוזה, בשבת עושה קידוש, אורז שלוש מאות גרם גרעינים והולך לראות כדורגל […] יהדות אסיה וצפון אפריקה, הספרדים הירושלמים וגם האתיופים, לא הכירו את השאלה "האם אתה דתי?". היהודי המסורתי הקפיד שלא להקפיד ו"הלך עד הסוף" נגד כל "הליכה עד הסוף". לא פעם הוא חילל את השבת, אך מעולם לא חילל את השם".[1]ג'קי לוי, "'המסורתיים': זן הולך ונעלם", מימד, גיליון 8, דצמבר 1996.

דברים אלה של ג'קי לוי משנות התשעים מתמצתים את השיח הישראלי הקושר שוב ושוב בין מסורתיות למזרחיות. לעומת המזרחיים, האשכנזים נתפסים כאנטיתזה, אצלם הכל אוֺ-אוׄ ו"עד הסוף", או דתי או חילוני.

כותרת דבריו של לוי היתה "המסורתיים: זן הולך ונעלם", אולם מאז נכתבו הדברים בשנות התשעים המרחב הציבורי השתנה הודות לארגונים ופעילים מזרחיים רבים שהעלו את קרנה של המסורתיות ואת הזיקה בינה למזרחיות, במרחב האינטלקטואלי והתרבותי. [2]  אלה תרמו לעיצוב עמדה רוחנית וחברתית. לתנופה זו תפקיד חיוני במיקום מחדש של המזרחיות במסכת הזהויות הישראלית.

בדברים שלהלן אטען שהגיעה העת לרכך את הזיקה בין מזרחיות ומסורתיות. זאת, לא רק מפני שאין היא מדויקת בהקשר ההלכתי ובמציאות חיינו, אלא גם כיוון שלהערכתי היא מגבילה את שגשוגה של המסורתיות על שלל יתרונותיה. אינני מבקשת לטעון כי המזרחיות נעדרת את התכונות המיוחסות לה, אלא כי יש לערער על טענת הבעלות, הבלעדיות, ועל המחשבה המהותנית הקושרת מסורתיות ומזרחיות יחד. הנה השורה האחרונה: ייטב לחברה הישראלית להרחיב מאד את תחולתה של המסורתיות מקהילות יוצאי ארצות האסלם אל המרחב הישראלי הגדול.

מתינות ספרדית – האמנם?

כדאי להתחיל בהנחות היסוד. האמנם אפשר לומר בביטחון כי הפסיקה של רבני ארצות האסלם מתונה, מכילה ומתחשבת יותר במציאות חיים של כלל חברי הקהילה, יותר מאשר זו של פוסקים אשכנזים? טענה זו שבה ועולה בשיח הציבורי כעובדה שאין צורך להוכיחה.[3]  ואף על פי כן, לא אהיה הראשונה לטעון כי מדובר במיתוס שאינו עומד במבחן הביקורת, זאת משום שמדובר בהכללה בין קהילות שונות מאד זו מזו: יהודי עיראק ויהודי תימן, יהודי מצרים והיהודים הכורדים. גם בתוך הקהילות יש גוונים. כך למשל, על אף ששניהם ילידי מרוקו – הרב יוסף משאש יזם הקמה של בתי ספר אליאנס בקהילתו (כמו רבני טוניס), בעוד הבבא סאלי התנגד לכך בתוקף (בדומה לרבני האי ג'רבה). הרב משאש הנהיג קהילה מודרנית באלג'יריה (ואחר כך כיהן כרבה של חיפה), היה מעורב עם הבריות, ריאליסט, ציוני ופוסק הלכה פורץ דרך; לעומתו, הרב ישראל אבוחצירא עסק בקבלה מעשית, חי חיי סיגוף ופסק הלכה באופן מחמיר ושמרני. ואפשר להמשיך ולהכביר בדוגמאות רבות. [4]

זאת ועוד, הטענה כאילו מגמת ההכלה מאפיינת רק רבנים מארצות האסלם מתערערת מתוך עיון בספרות ההלכתית עצמה. הרב עובדיה, למשל, נסמך על שו"ת של הרב  יעקב עטלינגר מגרמניה במאה ה-19 בבואו לפסוק האם מותר לשתות מיינם של יהודים מחללי שבת או שמא הוא יין נסך. זאת, מפני שרבני אירופה התנסו במצב מעין זה לפניו. באופן פרדוקסלי, פסיקת ההלכה פלורליסטית יותר ממה שנוטים להציג אותה. אינני מתיימרת להיות מומחית לתחום אולם לטענותי אלה יש עדות ממחקר מצטבר משני העשורים האחרונים.[5]

אולם, מעבר לעובדה שבשו"תים מרחבי העולם היהודי מתגלה מנעד רחב ונזיל של חומרות וקוּלות, אני מבקשת לטעון כי לאידיאליזציה והמיתולוגיזציה של הפסיקה המזרחית כמכילה וסובלנית יש מחיר בהווה, שכן הן משעות את המבט הביקורתי אודותיה. הרב עובדיה, למשל, מוצג כמי שגורס כי 'כוח דהיתרא עדיף', בעיקר ב"דור החופש והדרור" בו פסיקה מחמירה תרחיק משמירת מצוות: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה".[6]  אולם דבריו אלה חלים רק על מי שמכיר בסמכותו. בבואו להתייחס אל הציבור החילוני יש לרב יוסף עמדה נוקשה וחותכת. על רופאים מחללי שבת הוא אומר "שדינם כעכו"ם לכל דבר",[7]  בהמשך אותה תשובה הוא קובע כי בני קיבוץ פסולים לעדות, ושיש לאסור על אכילת שימורים מקיבוצים, גם אם יש להם תעודת כשרות, משום "בישולי עכו"ם".[8]  במקום אחר הוא מתיר להלוות בריבית למחלל שבת בפרהסיה מפני שנחשב לגוי.[9]

ההבדל בין "דור החופש" לרופאים מחללי שבת ברור: הראשונים הם מסורתיים המכירים בסמכות הרב, גם אם אינם מממשים זאת בחייהם בפועל, ואילו הרופאים ובני הקיבוצים אינם מכירים בסמכות הרבנים ועל כן הוצאו מחוץ למחנה. דומה שמרבית הישראלים, כולל שומרי מצוות, יסכימו כי אין להכיל רק את מי שמקבל את ההלכה כאורח חיים לגיטימי. ממילא נשאלת השאלה – איזו סובלנות ואיזו הכלה נחוצה לחברה הישראלית, ואיזו מסורתיות דרושה לנו?

המציאות בארץ ובעולם

אולם מעבר לעולם הרוח והפסיקה הספרדי, האמנם נכון לקבע כי המסורתיות, המזוהה עם הכלה, רוך וקבלת בחירות שונות של חברי הקהילה, היא נחלתם של המזרחיים בלבד? האם מבחינה עובדתית מסורתיות ישראלית היא מזרחית?[10]

למעשה, נחטא לאמת אם נתאר את האשכנזים בישראל כ"לא מסורתיים" או כ"חילונים". ספרם האחרון של שמואל רוזנר וקמיל פוקס "יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית", קובע כי היהודים בארץ ישראלים מאוד, והישראלים יהודים מאוד.[11]  גם אם יש ירידה במספר היהודים המגדירים עצמם מסורתיים, הפרקטיקה המסורתית עדיין מקובלת מאד בישראל. ממצאים אלה ממשיכים את רוח הדברים העולה מסקר Pew משנת 2015. בסקר רק 23% מהישראלים הגדירו את עצמם מסורתיים, אולם הקבוצה שדיווחה על קיום פרקטיקות כגון צום ביום כיפור, ליל הסדר או חוויית שבת, כמו גם על אמונה באלהים, היתה גדולה יותר מסך המסורתיים החרדים והדתיים גם יחד. היהודים הללו לא בהכרח מגדירים את עצמם מסורתיים, אולי מפני שהם מקשרים בין מזרחיות ומסורתיות, אולם בפועל זו דרך חייהם.[12]

גם השינויים העוברים על הציבור הדתי משפיעים על דמותה של קבוצת המסורתיים הרחבה. אחוזי החילון בשבט הדתי-לאומי גדולים, אולם ברור לגמרי שהדתל"ש המצוי שחונך במוסדות דתיים אשכנזים באופיים אינו מזהה עצמו כחילוני, אלא כמי שמבקש דרך.[13]  בדומה למסורתי המזרחי, הוא מבקש (עם התבגרותו) לפרש לעצמו את המסורת ולא למרוד בה. כאשר דתל"שים מקימים משפחות הם מצטרפים באורח חייהם אל המסורתיים אולם לרוב יש להם ידע תורני מוצק וביטחון עצמי אודותיו. לאלה יש להוסיף את 'דתיי הרצף' וזוגות רבים מאי-פעם של דתיים וחילוניים שבוחרים גם הם שוב ושוב במסורתיות מזן חדש. לדתיי הרצף ובעלי הכיפות השקופות אפשר להוסיף את גם הבוגרים הרבים של עולם ההתחדשות היהודי, ה'רוחְניים' השבים מן המזרח, בוגרי מכינות חילוניות ומעורבות ובוגרי מדרשת עין פרת שעוסקים באינטנסיביות בשאלות של זהות יהודית. גם הניו-אייג' מקדם מסורתיות חדשה במעגלים שונים, כאשר הוא מבקש להתקרב אל המסורת היהודית תוך התעלמות אלגנטית מאפשרות של כפיפות להלכה.

הזיהוי בין מזרחיות למסורתיות אינו נכון גם לגבי יהדות התפוצות. הקהילה היהודית של בריטניה, למשל, היא מסורתית באופן דומה מאד למסורתיים בארץ: חבריה ילכו לבתי כנסת אורתודוקסים ויזדהו איתם, אבל לא ישמרו שבת כהלכתה. מדובר בלמעלה ממאתיים אלף איש ואשה, אשכנזים ברובם, חלקם שומרים כשרות בבית ואחרים לא. יחד עם זאת הם יכירו במנהיגותה של הרבנות האורתודוקסית. כך גם ביחס לקהילות היהודיות בצרפת, גם האשכנזיות שביניהן.[14]

המסורתיות יכולה להיות, אם כן, רחבה הרבה יותר. קיימות קבוצות גדולות שיש ביניהן השקה בפרקטיקה אבל גם בהנחות היסוד; שכן עבור מעגלים רבים המונחים 'דתי' ו'חילוני' כבר אינם רלוונטיים. קהלים אלה באים אל השיחה עם המסורת ממקום אחר שמאפשר עושר, מורכבות ויצירתיות חדשים, החיוניים כעת לחברה הישראלית.

ואכן, תופעה סוציולוגית זו גם מתרגמת לניסיון לגבש השקפת עולם. מיכה גודמן, למשל, מבקש להצמיח מנהיגות ואליטה חדשה שאינה נענית לדיכוטומיה 'דתי/חילוני' ולנסח עבורה פילוסופיה. באופן משלים, העלה יואב שורק בספרו 'הברית הישראלית' הצעה רדיקלית למסורתיות חדשה, ואף הציע: האתגר – ביטול החברה הדתית. שורק וגודמן חשים, כל אחד נפרד, כי יש צורך בפרדיגמה חדשה. את הפרדיגמה הזו ניתן להבנתי לחלץ מתוך המסורתיות הרחבה.

צריך להדגיש כי הקהילות שהזכרתי לעיל הן אליטיסטיות, ולרוב, חבריהן מגיעים ממעמד בינוני-גבוה. לעומתן, המזרחיות המסורתית נטועה אמנם בכל שדרות החברה, אך שנים ארוכות זוהתה עם פריפריה חברתית, כלכלית ותרבותית.[15] הצורך לשמר את זיהוי המזרחיות עם המסורתיות דווקא כאשר האחרונה מקבלת סוף-סוף את הכבוד הראוי לה מובן אפוא לחלוטין. אך עלינו להתמודד עם המתח בין צורך זה לבין האינטרס הישראלי הרחב.

מתח זה משיק לשאלת הקשר בין השבטים הישראליים השונים, והעדרותו של השבט המסורתי מנאום הנשיא ריבלין. והיא חוזרת אל השאלה שמניעה את דבריי: האם המסורתיות היא סיפור של שבטים רבים, של החברה הישראלית כולה, או של מזרחיים בלבד? בעיני, המסורתיות יכולה וצריכה להפוך בית לרבים יותר מאיתנו.

מגבלות המסורתיות המזרחית

כאמור, התרבות המזרחית יוצרת, מחדשת ומחזירה לעצמה את מקומה הראוי במרחב הישראלי ביצירה התרבותית על גווניה, ובמאבק חברתי לשוויון וייצוג פוליטי.[16] אולם בהקשר הנדון יש למסורתיות המזרחית מגבלות מרכזיות שמחזקות את הצורך לפתוח לרווחה את האוהל המסורתי.

באופן פרדוקסלי, המסורתיות המזרחית אינה יכולה להצמיח מנהיגות שהיא עצמה מסורתית. כפי שניסח זאת ניסים לאון: "למזרחי אין ביטחון ביכולתו להפוך את אורח חייו לדגם רצוי ולהשראה".[17] ה'חוזה' המסורתי מניח כי הרב יכיל את התנהגותם הרכה של חברי הקהילה, והם יוכלו להמשיך ולקיים אורח חיים שאינו הולם את ההלכה. מצידם, יכבדו חברי הקהילה את הרב, בכך שיכירו כי הוא חי את החיים היהודיים כפי שראוי היה, בעוד חייהם אינם אלא הד קלוש של חיים דתיים ראויים. כך, מאיר בוזגלו מכנה את היחס של המסורתי להלכה כ"נגרר",[18] וטוען כי "המצב מבחינתו [של המסורתי] אבוד: אין הוא מתמיד בהגשמת האידיאלים הבסיסיים ביותר שהציב לעצמו".[19] ואכן, אדם שחייו נחווים על ידו ועל ידי הסובבים אותו כויתור לא יוכל להעמיד את עצמו כמנהיג רוחני. במצב הנוכחי, מחיר הויתור של המסורתי על הציות להלכה הוא העדר מנהיגות שמגלמת את החיים המסורתיים. כדי לאפשר למסורתיות להתקיים ולהתפתח מתוך עצמה יש לאפשר לה להפרד מהחוזה ה'בדיעבדי' העומד בתשתיתה ולהעניק לה איכות של 'לכתחילה'.

מגבלה נוספת שיש למסורתיות המזרחית בהקשר של יהדות ישראלית קשורה בטיבה של הנאמנות, המוגדרת כ"ויתור מראש על חומרת הביקורתיות".[20] זו נוגעת הן לקריאה ביקורתית של מקורות עתיקים והן לאפשרות לערער על נוהגי הקהילות שמסורתיים חברים בהם כיום. הדגמתי את הדברים לעיל, ביחס לפסיקותיו של הרב עובדיה, אך נדמה שאותה סלקטיביות נכֶּרת כאשר רוב המאמץ הציבורי, כמו למשל זה של 'ממזרח שמש', מתמקד בהפניה למקורות חיוניים המחזקים סולידריות, כבוד לכל אדם ואחריות חברתית.[21] זאת תוך הימנעות מהתייחסות ביקורתית למקורות קשים יותר לעיכול, מהם עולה קושי מוסרי הנוגע לגזענות, אפליה או מיזוגיניה שנכתבו על-ידי חכמים יוצאי ארצות האסלם.

זהו אינו עניין אינטלקטואלי גרידא. השתמעות נוספת של העדר הביקורתיות היא קבלה בשתיקה של מבנים מסורתיים בעייתיים, בעיקר ביחס לנשים. מכאן נובע הקושי של נשים לומר קדיש יתום בציבור בבתי כנסת ספרדים, וכך גם בנוגע לציון משמעותי של בת מצוה, לקביעה של ברכה לבטלה בברכות נשים, היחס להסכמי קדם-נישואין ועוד. עניין זה חוזר אל ה'חוזה' המסורתי-מזרחי שיש בו מרכיב של קבלת הפטריארכיה, מבלי לערער עליה.[22] הקול הדומיננטי במזרחיות של היום משמר את המסורתיות הנמנעת מביקורת, זו ה'נאמנה' במובן החמור של המונח. את ההימנעות מערעור בקורתי מתאר בוזגלו כך: "המסורתי אינו מציע ספר הלכה חדש. יתרה מזו: הוא מקבל עליו את הנורמטיביות של ההלכה".[23]

לקראת מסורתיות רחבה

"הוא מסורתי לשעבר", אמר לי חבר על מכר משותף, והזרות בצירוף "מסורתי לשעבר" הכתה בי. כשהשוויתי אותו לצירופים אחרים כמו "דתי לשעבר" או "חוזר בתשובה" הבנתי: מסורתיות נתפסת כ"טבעית" או "מוּלדת". הואיל וכך, לכאורה אין אפשרות לבחור בה באופן מושכל כהשקפת עולם, או לחילופין לוותר עליה, כלומר להיות "מסורתי לשעבר".

אלא שאין זה כך. מסורתיות היא קטגוריה מודרנית ורפלקטיבית, והיא קשורה בטבורה בעליה ארצה ובקיבוץ הגלויות. יהודי שחי במרוקו לא ידע שהוא "מסורתי" – בעיני עצמו וסביבתו היה יהודי. קביעה זו איננה רק תיאור היסטורי. משמעות הדבר היא שהמסורתיות הולכת ומתעצבת בנו כאינדיבידואלים אבל לא פחות מכך גם בהקשר הקהילתי והציבורי. אפשר ואפשר לבחור בה או לנטוש אותה, וממילא – אפשר לעצב אותה גם בנפרד מארצות המוצא מהן באו הורינו. יש לנו אינטרס שתהיה לנו אפשרות להפוך מסורתיים או לבחור להיות מסורתיים לשעבר.

החברה הישראלית תרוויח אם המסורתיות תהיה קהילה גדולה המאגדת קהילות שונות המזינות זו את זו. קהילה גדולה זו תהיה חלק מכח חברתי ורוחני שיש בו מסורות מגוונות, המשקפות את קיבוץ הגלויות הישראלי. ככל שבתודעה הישראלית תחזיק המזרחיות את הבעלות על המסורתיות, יהיה התהליך איטי יותר, וזאת דווקא בגלל כוחה הרב. המשימה היא להרחיב את שערי המסורתיות הן בנוגע לשאלה מי אלו שיכולים לבוא בשעריה, והן בנוגע להשקפת העולם שהיא מציעה. מובן מאליו שהשניים קשורים זה בזה: הרחבה וריכוך של המסורתיות תאפשר צמיחה של מנהיגות בטוחה בעצמה, וזו מצדה תשפיע על מנהיגות דתית קשובה ומחויבת לקהלים רבים בישראליות, על כל גווניה.

כדי שזה יקרה צריכים להתרחש תהליכים משלימים: שהמזרחיות תפתח את דלתותיה, ותרכך את הזיהוי בין מזרחי למסורתי, ובמקביל שרבים יותר מהישראלים יזהו עצמם כמסורתיים. הם יעשו זאת אם יחושו שזהות זו פתוחה, רחבה ומכילה, שיש לה ביטויים שונים ומנהיגות המכבדת את אורח חייהם ושורשיהם התרבותיים, ושיש בכוחה לתת מענה עמוק וקיומי לשאלות חיינו המרכזיות.[24]

הישראליות יכולה להפנים מהלך כזה מפני שבישראל של היום מוצא הוא עניין נזיל. טריוויאלי שבני עדות שונות נישאים זה בזה, וכל משפחה מפתחת שיחה עשירה ואינטימית עם המסורות שהתקבצו לתוכה.[25]  במקביל, העולם האשכנזי מושפע מזה הספרדי ומשפיע עליו הן באורחות חיים והן בהשקפת עולם. במקביל להעתקת דפוסים של חרדיות על ידי ש"ס, מתרחשת גם 'מסורתיזציה' של הציבור הדתי-לאומי האשכנזי. בשנים האחרונות ניכרות בציבור זה תופעות שלא היו מקובלות לפני עשור, כמו נסיעה בשבת של ילדים דת"לשים להורים, נוסחים מעורבים של 'סליחות', הגשת כיבוד ב'שבעה',[26] ועוד. בתוך העשיה התרבותית הענפה גם המזרחיות כבר אינה נתפסת כמקשה אחת אלא כמורכבת מקולות מגוונים, לעיתים סותרים. עלינו לשאול את עצמנו מה דרוש על מנת שרבים יותר יזהו את עצמם ערכית ופוליטית עם עמדה מסורתית ומה הדקדוק הפנימי של שפה חברתית, דתית ותרבותית שנעה בין מסורת לחידוש, בין נאמנות לדורות קודמים לצורך ברלוונטיות.

דבריו של מאיר בוזגלו שציטטתי לעיל אודות המסורתי היו תיאור של מצב קיים. אולם כאשר מתאר בוזגלו את הרצוי והעקרוני הוא אומר: "תולדות היהדות, ובכלל זה השינויים הגדולים שחלים בה, הן תולדות הנאמנות למסורת היהודית, נאמנות שהיא בעת ובעונה אחת תנאי הכרחי לכל מהפכה בעולם היהודי" ועוד: "הביטוי העליון של נאמנות זו אינו חיקוי של הדור הקודם אלא נכונות להציע פירוש ולהיאבק למענו".[27]  המילים מהפכה ומאבק השזורות בשני משפטים (והודגשו על-ידי) רומזות עד כמה בתוך הנאמנות, השימור והכבוד יש צורך בשינוי ותיקון מתוך קשב לצרכי הדור. הן מציעות כי תתכן השקה בין המסורתי המזרחי, בשמו דובר בוזגלו, לבין המסורתי הישראלי, שאת קווי המתאר של דמותו ביקשתי לשרטט בדברי.

אפילוג: הרהורים אישיים

בשנים האחרונות הפכתי יותר מסורתית. אני אדם דתי ואני לא בטוחה שהמסורתיות ניכרת בפרקטיקה שלי. אבל הלב השתנה. אולי זה קשור לבחירות של הילדים שלי, אולי להתבגרות, לחשיפה המתמשכת לאורחות חיים שונים משלי בארץ ובחו"ל, וגם להשתלבות בקהילה שוויונית יותר.

אני פחות באימה לקראת פסח; בהכנות לחג וגם במהלכו התגובות שלי כבר פחות תוקפניות והיסטריות. אם ילד הגיע הביתה לשבת אני שמחה בלי להצטער על שבת שכבר נכנסה ב-16:53, כי הנה – הילד בבית. היום שבת יכולה להכנס גם אם אשה צעירה מדליקה נרות עם ג'ינס מהוּהָ, והלב שלי לא מחסיר פעימה כשאין דממה בין נטילת ידיים לבציעת החלה. אני מבינה את ההיגיון לאכול במסעדות אוכל Kosher by Ingredients, ויש לי אמפטיה עמוקה כלפי מי שנמצא בגפו בשבת ומסמס. אפילו לא אתעקש שילד שלי ילון בנפרד מבת זוג אם הוא חי איתה שלא בביתי. ביום הולדתי החמישים סיפר הבן שלי, דתל"ש בוגר ישיבה תיכונית, על רגע שבדיעבד מסמן את הצורך שלי ברוׄך מסורתי:

"לפני שנה או שנתיים הייתי בשבת עם חברים בירושלים, וקרה שם משהו שהרגיז אותי עד כדי כך שהחלטתי לעזוב. קמתי בשבע, ארזתי ויצאתי, ולא היה לי לאן ללכת חוץ מאשר הביתה, בשבת בבוקר. הלכתי והלכתי, ובמזל תפסתי טרמפ שהוריד אותי בבית באפרת, ונכנסתי, במקלי ובמעותי, ישר לאמצע הקידוש. ופשוט לא קרה כלום. אמא חיבקה אותי ואמרה 'יאללה, תתקלח ותתלבש ובוא לאכול'. זה היה הרגע הראשון בברית החדשה של אמא ושלי".

הערות שוליים

[1] ג'קי לוי, "'המסורתיים': זן הולך ונעלם", מימד, גיליון 8, דצמבר 1996.

[2] בהקשר האינטלקטואלי ראו: את הספרים 'שפה לנאמנים' של מאיר בוזגלו, 'המסורתיים בישראל' של יעקב ידגר, 'חרדיות רכה' של נסים ליאון, את מחקריו של דוד גדג', ועוד. בהקשר התרבותי: מזרח שמש, הלוז העברי, תור הזהב, ערס פואטיקה, קהילות שרות ועוד רבים.

[3] ראו למשל בספרו האחרון של מיכה גודמן, 'חזרה בלי תשובה', עמ' 144-146.

[4] דוגמאות נוספות ראו בטור של הרב שמעון ברק, שנכתב כתגובה לאלי ברקת בנושא זה.

[5] ראו למשל את ביקורתו של בנימין בראון על ספרו הקלאסי של צבי זהר 'האירו פני המזרח': בנימין בראון, "קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס: היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב 2006 ,עמ' 41-122; בנימין בראון, "חכמי המזרח והקנאות הדתית: נקודות לקראת בחינה מחודשת", אקדמות י (2010), עמ' 289-324 .

[6] שו"ת יביע אומר, ז, או"ח לח.

[7] שו"ת יביע אומר, ג, אה"ע א.

[8] שו"ת יביע אומר, ה, יו"ד י.

[9] שו"ת יביע אומר, ט, יו"ד ט. להרחבה בעניין זה ראו  אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות, אוניברסיטת בר-אילן (2007)

[10] לקביעה זו ראו יעקב ידגר, "מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות  בישראל", בעיקר בפרק החמישי, 'עדתיות וזהות'. ידגר טוען כי בעיני מזרחיים "המזרחיות מתונה מטבעה… המסורתיים קושרים בין זהותם המזרחית לזהותם המסורתית. נאמנות עקרונית ולא קנאית למסורת" (111). זאת ועוד: "האשכנזיות מסכנת את המסורתיות הטבעית של המזרחיים".

[11] בכיוון דומה ראו  ספרו החדש של יוסי שיין, "המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות".

[12] ברוח זו אפשר להבין את מאמרה של מיכל ברגמן שכותרתו מדברת בעד עצמה "מסורתיות אשכנזית – יש דבר כזה". המאמר מצביע על היסודות ההיסטוריים של מסורתיות אשכנזית, הדומה במאפייניה למסורתיות המוכרת מעדות המזרח.

[13] על זיקתם לדת מותקפים הדתל"שים על-ידי הפורום החילוני. ראו: רם פורמן, "הדרך החילונית", עמ' 157.

[14] למעשה, הפרקטיקה של הקהילות הליברליות הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב אף היא מסורתית.

[15] על התנשאות כלפי המסורתיות המזרחית בציבור הדתי ראו: יעקב ידגר, ה"מזרחי" (במלעיל) והמזרחי: המסורתיות ומבטה על הציונות הדתית, דעות 49 (תשע"א).

[16] ראו לעיל בהערה 2, ובנוסף ארגונים כמו תיקון, ערבות, ודור צעיר נאבק בהכרה בחטיפת ילדי תימן. בקולנוע: 'סלאח פה זה ארץ ישראל', 'מעברות', 'זגורי אימפריה', 'ישמח חתני', 'הבלתי רשמיים'. ביצירה ספרותית היריעה עצומה, למשל: אלי עמיר, חביבה פדיה, אלמוג בהר, ארז ביטון, סמי שלום שטרית, עדי קיסר ורבים אחרים. זאת, בנוסף לכתיבה פובליציסטית ענפה ועוד.

[17] על המתח בין תיאור אמורפי למודל אפשרי ראו: ניסים ליאון, "המסורתיות המזרחית כהד לקיום היהודי בעולם האסלם", אקדמות כג (תשס"ט), עמ' 129-146. ‬

[18] מאיר בוזגלו, "המסורתי וההלכה: פנומנולוגיה", בתוך: מ' אורפלי וא' חזן (עורכים), התחדשות ומסורת: יצירה הנהגה ותהליכי בתרבות ביהדות צפון אפריקה, רמת גן תשס"ה, עמ' 203.

[19] בוזגלו, שם, עמ' 194.

[20] בוזגלו, שם.

[21] ראו לדוגמא את פרויקט החכם היומי.

[22] הדבר נכון גם לקהילות היהודיות המזרחיות בלונדון ,לא רק לקהילות של עדות המזרח בארץ.

[23] בוזגלו, המסורתי וההלכה, עמ' 190.

[24] תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן מצטרפת למגמה זו בדיוק. היא מציעה מודל מנהיגות רחב יותר מאשר רב פוסק הלכה כמו במודל האורתודוקסי – האשכנזי והספרדי כאחד.

[25] בתוך הכללה זו יש להדגיש כי הדרך ארוכה בתיקון היחס המפלה כלפי אתיופים.

[26] כשהייתי ילדה, ה'שבעה' האשכנזית היתה ללא כיבוד כלל.

[27]  בוזגלו, 'שפה לנאמנים', עמ' 13 (ההדגשה שלי).

השארת תגובה