זכיתי לבלות את השבוע החולף בחברת קבוצה מדהימה של מנהיגים נוצרים. הקבוצה הגיעה לירושלים במסגרת תכנית משותפת של מכון שלום הרטמן והועד היהודי האמריקאי, כדי ללמוד על יהדות ועל העם היהודי. קבוצת הנוצרים המורכבת מנשיאים ומנהיגים של אוניברסיטאות, בתי ספר תיאולוגיים וכנסיות גדולות נענו להזמנה לבוא ארצה למלא מחסור בחייהם האינטלקטואלים ולא להתמקד בנושא הדו-שיח, הרגישות או המודעות. כנוצרים החיים בקרבת יהודים ובשיתוף איתם, מנהיגים אלו יודעים הרבה על היהודים בתקופתו של ישו אך יודעים מעט מאוד על הרעיונות, הערכים והאמונות שעליהן מבוססת המחשבה היהודית ואשר מעצבים את המציאות העכשווית של העם היהודי.

סוקראטס טוען שהאדם החכם הוא זה שיודע את מה שאינו יודע. אני זכיתי להכיר קבוצה של אנשים שדתם, אמונתם והישגיהם הענפים לא השרו עליהם הרגשה של יודעי-כל, אלא קבוצה של אנשים ענווים המודים במה שהם לא יודעים ועם זאת צמאים ללמוד ולהקשיב. הקשבה אינה זהה להסכמה ואינה מהווה התחייבות לשינוי. הקשבה מעידה על מודעות שיש לאדם מה ללמוד; שראוי שאדם ילמד מאחרים; ושמי שחי עם אחרים חייב ללמוד להבין אותם כפי שהם מבינים את עצמם. הערך המוסף של המודעות שבהכרת האחר, תעמיק את המודעות העצמית.

מנהיגים נוצרים אלה מצפון אמריקה מהווים דוגמא עבורנו כחברה וכמדינה, אך באותה עת שהם מציבים בפנינו אתגר. לעיתים קרובות אנו מניחים שהנכונות שלנו להקשיב במהלך דיון תפרש כ"ניצחון". אנו מרגישים שבעצם נכונותנו להפנות מקום לקולו של האחר אנו ממעיטים בחשיבותו של קולנו— על כן אנו מרבים להגביר את קולנו בהתנהלות האישית והציבורית שלנו. אנחנו לא מגבירים את קולנו כדי שהוא יישמע אלה כדי "להגן" על עצמינו משמיעת קולו של האחר.

לחברה שלנו הרוויה בהתפלגויות, בחוליים ובמחלוקות בנושאים דתיים וחברתיים, יש אתגרים רבים שחלקם נראים בלתי פתירים. אינני יכול להציע דרך להתמודד עם כל האתגרים שלנו, אך ברור לי שאנחנו חייבים תחילה להיות חברה מקשיבה.

אנו חייבים להתחיל להקשיב לקולותיהם של יהודי העולם שאומרים שאנחנו מכאיבים להם. אנחנו חייבים להקשיב לקולותיהם של חברינו שמתנגדים לחלק מהמדיניויות שלנו, אך עם זאת אינם רוצים לאבד את הקשר איתנו. אנחנו חייבים להקשיב לקולותיהם של העובדים הזרים ולילדיהם, לקולותיהם של המבקשים מקלט, ולאלו המתארים באוזנינו את הקשיים מהם הם בורחים. אנו צריכים להיות קשובים לקולותיהם של העולים החדשים המתקשים להסתגל למדינת ישראל המודרנית. אנו חייבים להאזין לקולותיהם של הפלשתינאים הישראלים, לכעסם ולהרגשת הניכור שלהם כמיעוט במדינה יהודית. אנו חייבים להקשיב לקולותיהם של הפלשתינאים הסובלים יום-יום מהצרכים הביטחוניים החשובים שלנו.

אנו חייבים לשמוע את הפחד של תושבי ההתנחלויות החשים ניתוק הולך וגובר מהחברה הישראלית ושאינם יודעים מה יהיה עתידם. אנו חייבים לשמוע את קולותיהם של החיילים ושל הוריהם הרוצים שבניהם ובנותיהם ישובו הביתה בבטחה. אנו מוכרחים להיות קשובים לקולותיהם של הקהיליות ההומו-לסביות הדורשים לקבל מקום של כבוד בחברה הישראלית. אנו חייבים לשמוע את קולותיהם של כל אלה הסובלים מרשויות הדת הממומנות על ידי הממשלה ולעיתים הגורמים להם להרגשת ניכור. אנו חייבים להקשיב לקולותיהם של אלה הכמהים למדינה יהודית אך מפחדים מתוצאות הקידמה.

רשימה זו ארוכה אך במציאות היא ארוכה עוד יותר. בניית מדינה יהודית דמוקרטית שהינה בטוחה, מוסרית ועם זאת מלאת חיים מהווה אתגר מתמשך. בפרקי אבות רבותינו מלמדים ש: "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל".
ההקשבה לכאבו של האחר לא בהכרח מצדיקה אותו וגם אינה מהווה התחייבות להיענות לו. ההקשבה מאפשרת להוקיר את האחר על זה שחולק איתנו את העולם בו אנו חיים, ושיש לנו מה ללמוד ממנו. עצם ההקשבה עוזרת לנו לבחון מחדש את הדעות הקדומות שלנו.

אנו לא זקוקים לדמויות משיחיות או לפתרונות פשטניים. גודל האתגר מצריך הבנה עמוקה שאף אחד מאיתנו לא יכול לספק במטה קסמים את התשובות הנכונות. על כן אנו זקוקים לאנשים המחויבים להצעיד את החברה שלנו קדימה, כאשר הם יודעים שזו לא תהיה משימה קלה. אנחנו חייבים להתחיל להקשיב אחד לשני כדי שרעיונות חדשים לא ייפלו על אוזניים ערלות. אנו חייבים להתחיל להבין את מה שאנחנו לא יודעים. הבנה זו תעצים ותכין אותנו לקבלת תובנות חדשות.