עולם השיח במדיה וברשתות החברתיות מאופיין לא פעם במסרים בוטים ובניסוחי דברים "לעומתיים" המבטאים התנצחות בין עמדות וקבוצות שונות בחברה.
האם יתכן שיח אחר? את השיעור הזה, הלקוח מהמקורות, אנחנו מבקשים להקדיש ליכולת ההקשבה לאדם האחר, וליצירת תקשורת חברתית אחרת.
התחלקו לזוגות, כוונו את הטיימר בשעון לזמן של שתי דקות.
המשימה: אחד מכל זוג מדבר ברצף, במשך שתי דקות בדיוק, על אחד משלושת הנושאים הבאים. במידה ואין לו יותר מה להגיד בנושא, ועדיין לא חלפו 2 דקות, באפשרותו להחליף נושא ולהמשיך לדבר.
בן/בת הזוג מקשיב/ה בלבד. אסור לו/לה להגיב או לשאול שאלות. בתום 2 דקות – מתחלפים לשתי דקות נוספות.
חוזרים למליאה ומשתפים: איך היה להקשיב ברצף? האם זה היה קשה? מהנה? איך הייתה ההרגשה שמישהו מקשיב לך? האם זה אירוע שכיח או נדיר בחייך?
שאלות לדיון:
ללמוד להקשיב | חנוך בן-פזי
במקור הראשון נקרא דברים מאת חוקר הפילוסופיה היהודית ד"ר חנוך בן פזי, המדגישים את הצורך בהקשבה, במיוחד בימינו, ומבהירים את חשיבותה:
יש זמנים שבהם נדמה כי העולם חדל להקשיב לעצמו. לא משום שחסרות בו מילים, אלא דווקא מפני שיש בו יותר מדי מילים, יותר מדי קולות, יותר מדי תגובות, יותר מדי הכרעות מהירות. בתוך הרעש הגדול, בתוך הצורך המיידי לדבר, להגיב, להסביר, להגן, ולהאשים, נדרשת פעולה פשוטה ועמוקה ביותר: "להקשיב".
(…)
"הקשבה" היא פעולה קשה, שדורשת לימוד ותרגול. להקשיב באמת, פירושו להסכים לכך שמישהו אחר יופיע בתוך עולמי מבלי שאמהר לצמצם אותו. מבלי שאהפוך אותו מיד לעמדה, להגדרה, לסמל, לאיום או להוכחה. "ההקשבה" דורשת מאיתנו לעכב את עצמנו, להשהות את התגובה, להניח לרגע את הצורך להיות הצודקים, המפרשים או המסבירים.
(…)
אנו חיים בתקופה של תגובות מיידיות, של הכרעות מהירות, של זהויות מוצקות מדי. תקופה שבה בני אדם שומעים בעיקר את עצמם. האלגוריתמים מחזירים לנו שוב ושוב את קולנו שלנו, עד שנדמה כי האחר חדל מלהתקיים.
(…)
ללמוד להקשיב, פירושו להכיר בכך שיש קול הזקוק להישמע. שיש אדם המבקש לומר משהו על עולמו, על פחדיו, על כאבו, על תקוותיו. האנושיות עצמה הולכת ונוצרת, זוכה לתיקון, בתוך האפשרות של פנייה הקשבה ומענה. ואולי לכן, בתוך כל הרעש הגדול של התקופה הזאת, נדמה לי כי השאלה החשובה ביותר איננה רק מה אנחנו אומרים, אלא האם אנחנו עדיין מסוגלים "להקשיב". והשאלה הזאת, פשוטה ותמימה ככל שהיא יכולה להישמע, היא אולי אחת השאלות המוסריות העמוקות ביותר של זמננו.
שאלות:
.
"לא ברעש ה'" | מלכים א' יט
המקור שני שולח אותנו למקרא, לסיפורו של אליהו הנביא. אליהו מאוכזב מתגובתו הרפה של האל לחטאי העם ולכן פונה ופורש בכעס להתבודד במדבר. שם מתגלה אליו האל בצורות שונות ובדברים הבאים בעקבותיהן. בדבריו מלמד האל את אליהו כי עיקר האלוהות אינו מצוי ברעש ובכוח האלים, כי אם דווקא בדממה השלוה, המבטאת עוצמה אחרת, שקטה.
… וְהִנֵּה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?
…
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהֹוָה
וְהִנֵּה יְהֹוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהֹוָה.
לֹא בָרוּחַ יְהֹוָה.
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ
לֹא בָרַעַשׁ יְהֹוָה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ
לֹא בָאֵשׁ יְהֹוָה
וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ׃
שאלות:
.
לא "מי שאמר" אלא "מה שנאמר"
כעת נציג שני מקורות, האחד של הרמב"ם, ר' משה בן מימון, הפילוסוף והפוסק היהודי הגדול (1138 – 1204) והשני מקור מוסלמי מאת עלי אבן אבו טאלב (599 – 661 לערך), מראשוני מורי האיסלאם. שני המקורות מבטאים רעיון דומה – כדאי ללמוד דברי חוכמה גם מפי זה אשר אינו בהכרח חלק מדתך ואמונתך:
א. הרמב"ם
ודע, כי הדברים אשר אומר אותם (…) הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד (…) ומדברי הפילוסופים (הלא יהודיים) גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה.
ב. עלי אבן אבו טאלב
אל תביט אל מי שאמר, אלא הבט אל מה שנאמר. ואל תמדוד את האמת על פי האנשים [האומרים אותה], אלא דע את האמת עצמה – ואז תדע מי הם אנשי האמת.
لَا تَنْظُرْ إِلَى مَنْ قَالَ، وَانْظُرْ إِلَى مَا قَالَ. وَلَا تَعْرِفِ الحَقَّ بِالرِّجَالِ، بَلِ اعْرِفِ الحَقَّ تَعْرِفْ أَهْلَهُ.
הערה למורה: כדאי לציין ששני ההוגים חיו בחברות דתיות שמרניות, ובכל זאת הם בחרו לפתוח את הדלת לחוכמה שמגיעה "מבחוץ". הרמב"ם מודה שהוא לומד מפילוסופים שאינם יהודים, ועלי אבן אבו טאלב טוען שהאמת עומדת בפני עצמה, ללא קשר לזהות הדובר.
שאלות
.
