ממשלת ישראל מבקשת לחוקק את חוק יסוד לימוד תורה. בהצעת חוק נאמר כי: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי" לפיכך, מדינת ישראל תראה "במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי". בדברי ההסבר לחוק נאמר שהחוק נועד לתת מענה לסוגית פטור הגברים לומדי התורה מחובת הגיוס לצבא. על פי החוק המוצע: "מי שמבקש להקדיש עצמו ללימוד תורה לתקופה ממושכת יקבל הכרה בכך לעניין זכויותיו וחובותיו".
הנרטיב העומד מאחורי הצעת החוק הוא שכדי לאפשר לאלו המקדישים תקופה ממושכת מחייהם ללימוד יש לפטור אותם מחובת השירות הצבאי. נרטיב נוסף טוען שלימוד התורה מגן גם הוא על עם ישראל ולכן חשוב שיהיו גם לומדי תורה וגם חיילים כאשר כל אחד תורם את חלקו. הרעיון בנוי על דברי המדרש אודות ההסכם בין בני שבט יששכר שלמדו תורה ובני שבט זבולון שתמכו בהם כלכלית.
המסורת היהודית לדורותיה ולתפוצותיה ראתה בלימוד התורה ערך מרכזי לקיום היהודי. כבר מגיל צעיר מאוד חויבו הילדים ללמוד, תופעה שהיתה יוצאת דופן בעולם אנאלפביתי שבו מעטים זכו ללמידה כלשהי.
מדוע לימוד התורה כה חשוב? על כך נתנו חכמי התלמוד תשובה פשוטה ומשמעותית: "תַּלְמוּד גָּדוֹל שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף מ עמוד ב). חשיבותו של הלימוד (התלמוד) בכך שהוא גורם ומשפיע על הלומד לפעול כראוי. כלומר, מטרתו של הלימוד היא המעשה. כך סיכם זאת הרמב"ם: "אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג).
כלומר, אכן, לימוד התורה הוא "ערך יסוד במורשת העם היהודי". אך הוא ערך יסוד מפני שהוא מביא את הלומדים לידי מעשה. אין ללימוד ערך בפני עצמו במנותק מחיי המעשה או כאשר בגלל לימוד התורה האדם אינו עושה את המעשה המוטל עליו.
לעקרון זה הרואה בלימוד תכלית מעשית יש השלכה חשובה ומשמעותית, לימוד התורה לא יכול לגבור על החובות המעשיות של האדם. ולכן: "הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ". כלומר, כאשר מוטלת על האדם חובה, שרק הוא יכול לבצע אותה אין הוא יכול לפתור עצמו מחובה זו בגלל שהוא עסוק בלימוד תורה. כך למשל קבעו חכמים "מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה" (תלמוד בבלי, כתובות דף יז עמוד א). השתתפות באבלם ובשמחתם של בני ובנות הקהילה היא מצווה גדולה ויש לקיימה גם במחיר הפסקת לימוד תורה.
חכמים קבעו שבמצב של מלחמת מצווה, כולם חייבים בגיוס: "בְּמִלְחֶמֶת מִצְווָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (משנה, מסכת סוטה פרק ח משנה ז) כאשר מלחמה מוגדרת כמלחמת מצוה, אין פטור לאיש או לאשה ואפילו חתן וכלה מתגייסים ביום חתונתם.
מהי מלחמת מצווה? הרמב"ם קבע שאחת ההגדרות למלחמת מצווה היא: "וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק ה). כלומר, כל מלחמת הגנה על ישראל הרי היא בגדר מלחמת מצווה וממילא זוהי חובה המוטלת על כל אדם המסוגל לכך. מכאן, שגם לומדי תורה בני הגיל והכושר הבריאותי להלחם מצווים לחדול מלימודם ולהשתתף בהגנה על ישראל. כיוון שאין כל אפשרות להלחם ללא הכשרה ראויה הרי שגם ההכשרה הצבאית היא חלק מההכשרה הנדרשת לקיום המצווה. כיוון שצבא מודרני זקוק למערכות תומכות לחימה הרי שגם מי שאינו בעל כושר קרבי חייב להתגייס ולמלא את המשימות הנלוות למאמץ המלחמתי.
ומה לגבי ערך לימוד תורה וחשיבותו להגנת העם? חכמים סברו שבמצב של מלחמה, לימוד תורה מתקיים על ידי אלו שאינם מסוגלים לשרת בצבא, צעירים מדי, זקנים מדי וכדו'. זאת ועוד, הסכם 'יששכר וזבולון' שהוזכר לעיל דורש הסכמה של שני הצדדים, אך בימינו נראה ש'זבולון', היינו הציבור המשרת בצבא לא מוכן לעסקה כזו ולכן אי אפשר לטעון בשמה לפטור לומדי תורה משירות צבאי.
לימוד תורה הוא ערך ויסוד חשוב במסורת היהודית מפני שהוא הגורם העיקרי לקיום מצוות וכלל החובות המוטלות על האדם. לפיכך אין לימוד התורה יכול לפטור אדם מהחובות המוטלות עליו בעולם המעשה. השירות הצבאי הוא מצוה חשובה מאוד שהכל חייבים בה, ולכן גם לומדי תורה נדרשים להפסיק מלימודם ולקבל את ההכשרה הצבאית המתאימה ולשרת לפי צרכי הבטחון של מדינת ישראל.
