חיים בשחור-לבן: מדוע החרדים מפרים את ההנחיות
איך אפשר להסביר את העובדה שהחרדים לא נשמעים להנחיות הבריאות, ולמעשה פוגעים בעיקר בעצמם? התשובה נעוצה במנגנון פסיכולוגי שמפריד בין "טובים" ו"רעים"

התפרצות נגיף הקורונה מעוררת בחברה האנושית כולה תהליכים מסוגים שונים: חלקם צפויים ומובנים ושורשיהם היו נטועים עמוק באדמה עוד לפני המשבר, וחלקם מפתיעים. דומה כי לא את כולם בכוחנו להסביר בשלב זה על בוריים.

אחת התופעות המציפות רגשות עזים בחברה הישראלית וזוכה ללא מעט כותרות, היא אופן התמודדותה של האוכלוסייה החרדית בישראל עם הנגיף. על פי פרסומי המכון הישראלי לדמוקרטיה (31.12.2020, שנתון החברה החרדית), נראה שביחס לציבור הכללי, פוגע המשבר בחברה החרדית יותר מאשר בקבוצות אחרות בחברה.

ההערכות הן כי 37% מכלל הנדבקים בישראל בשנת 2020 היו חרדים – אחוז גבוה הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה (12.5%). המגמות דומות גם בנוגע לשעורי הפגיעה בתעסוקה, לשעורי התחלואה ואף לשעורי התמותה כתוצאה מהמגפה. ההסברים השכיחים לכך הם אורח חיים קהילתי אינטנסיבי (תפילות, לימוד משותף), צפיפות אוכלוסין בבתי אב ובשכונות מגורים, וסיבות נוספות.

אלא שעדויות הצצות בתקשורת חדשות לבקרים, וכן מפגשים עם חרדים בערים ובשכונות החרדיות, מלמדים על הבדלים מובהקים גם בעצם ההתייחסות לתקנות ולהגבלות הממשלה, שמטרתן להתמודד עם הנגיף. פעמים רבות מדי נעשית הפרת הכללים בריש גלי, ביודעין ותוך זלזול מוצהר בתקנות, במחוקק, ויש שיאמרו שגם בחיי אדם. לעתים מנהיגי הציבור, שכוח שליטתם בקהילותיהם עצום ביחס לחברות אחרות, מורים בריש גלי לדרוס את הכללים ולהפירם. נראה שהדברים הגיעו לשיא בימים אלו, שבהם גם אישי ציבור חרדים, שבימים כתיקונם מייצגים את החברה החרדית, יוצאים חוצץ כנגד מנהיגי הציבור ומאשימים אותם בשפיכות דמים ממש.

ההסברים הרגילים אינם מספקים מענה מניח את הדעת לדיסוננס בו דווקא חברה המצהירה על קדושת ערכי החיים והבריאות, שמצוות ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״ חקוקה בספר החוקים שלה, מתנהגת בצורה המסכנת חייהם של אנשים כה רבים וגובה קורבנות. לצד ההסברים הדמוגרפיים, הסוציאליים, האידיאולוגים והפוליטיים, הסבר אפשרי נוסף למציאות שנוצרה ולמשבר בתוך משבר הפוקד את החברה החרדית בתקופה זו לקוח מהתיאוריה הפסיכואנליטית ומעולם הנפש.

העצמי והאחר, אנחנו והם

אחד מצרכיה הבסיסיים של הנפש האנושית הוא הצורך להיות חלק מקבוצת שייכות. תחושת השייכות תורמת לגיבוש הזהות העצמית, לתחושת הביטחון והלכידות ואף מסייעת להתמודדות עם תחושות מצוקה. השתייכות לקבוצה מסוימת כרוכה באופן אינהרנטי בהדרה של כל מי ומה שנתפס כחיצוני לקבוצה.

ראיית המציאות דרך המשקפיים המפצלות אותה למי שבקבוצה שלי ומי שלא, היא אינסטינקט בסיסי הישרדותי. נראה שמערכת זו מבוססת על מנגנון הגנה פסיכולוגי מפורסם הנקרא ״פיצול״, המסייע לנפש האנושית בהתמודדותה עם קונפליקטים שונים על ידי חלוקת המציאות ל״טובים״ ו״רעים״. מאפיין בולט של מנגנון הפיצול הוא ראייה דיכוטומית של המציאות בשחור-לבן בלבד, טוב מוחלט או רע מוחלט, והיעדר היכולת לתפוס מציאות מורכבת המכילה בתוכה צדדים מנוגדים.

הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג מתאר את המשימה ההתפתחותית הראשונה בנפשו של אדם כהבהרת השאלה מהו העצמי ומה הוא האחר. ללא הבהרה זו לא תוכל להתפתח תחושת העצמי כנפרד ומובדל משאר האובייקטים, מה שיוביל, לפי קרנברג, לפסיכוזה. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין לימדה כי הפרדה זו בין העצמי לבין האחר, המתרחשת בשלבי חייו הראשונים של התינוק, כרוכה בהטענת חוויות ותחושות שליליות על האחר וסימונו כמייצג את כל הרוע שבמציאות. אולם משימתו הנוספת של האדם, לפי קרנברג, היא התגברות על אותו פיצול בהמשך ופיתוח היכולת להכיל אובייקטים שהם גם טובים וגם רעים. כך, למשל, יוכל האחר להיתפס גם כאוהב וגם כשונא בו זמנית. כישלון בשלב זה יתבטא בפתולוגיה של "אישיות גבולית״.

בניגוד לפסיכוטי, האדם הגבולי מסוגל להבחין בין אובייקטים, אלא שהוא לא יצליח להתגבר על תפיסת הפיצול וימאן להכיל טוב ורע, או כל ניגוד אחר, באובייקט אחד. על מנת להצליח במשימה זו זקוק האדם למרחב בטוח ולא מאיים. ככל שיחוש איום רב יותר, תיאלץ נפשו להמשיך ולהשתמש בהגנות הראשוניות המקשות עליו לראות את המציאות המורכבת.

כשל הפיצול החרדי

החברה החרדית עושה שימוש רב במנגנוני פיצול על מנת לשמר את עצמה ולשרת מטרות חברתיות ותרבותיות. קודים חברתיים שונים – שהבולטים שבהם הם לבוש מסורתי ושפה – מבדילים בצורה מובהקת בין מי שבתוך המחנה לבין מי שמחוצה לו. גם בתוך הקבוצה בולטים הפיצולים בין קהילות שונות: שכבות גיל, סטטוס משפחתי ויותר מכל הבדלים על רקע מגדרי.

״חדש אסור מן התורה״, סיסמת המאבק של חרדים שמרנים נגד כל שינוי באורח החיים המסורתי, מכוונת להוציא אל מחוץ לגדר כל מה שלא עומד תחת מטריית היהדות האורתודוקסית החרדית, וזאת ללא קשר למטענו ההלכתי או הרוחני. כלומר: גם שומר המצוות האדוק ביותר יכול למצוא עצמו מחוץ לקבוצה אם לא יפעל לפי הקודים המגדירים אותה. כל מה שלא שייך לקבוצה הוא בגדר ״אסור״. אימוץ תפיסות אלו מסייע להגדרת קבוצת ההשתייכות ומסמן באופן ברור ומדויק את כל מה שמחוץ לקבוצה כאסור או כרע.

האם החברה החרדית, שבעולם מודרני ומתפתח, חשה תחת איום מתמיד על קיומה, תצליח לעבור את שלב הפיצול ולהכיל אפשרות של "אחר" שיש בו טוב וגם רע? באופן כללי, בחברה החרדית הפך הפיצול מביטוי פסיכולוגי של תגובה לאיום, לאידיאולוגיה דתית-רוחנית של ממש. מכיוון שכך, היכולת להתייחס בצורה מורכבת למדינה, לחוקיה ולסמליה, היא משימה קשה עד בלתי אפשרית עבור חרדים רבים.

אך אם לא די במציאות מורכבת זו, הגיע משבר הקורונה והציג פרדוקס מורכב הרבה יותר: המשימה להצלת חיים כוללת בתוכה הוראות אשר מבחינה ארכיטיפית נתפסות כשייכות לצד הרע של אותה מציאות מפוצלת. הגבלות על לימוד תורה בישיבות ובמוסדות החינוך, איסור על תפילות במניין, וביטול כפוי של חתונות מעלים מהלא מודע הקולקטיבי היהודי זיכרונות מתקופות חשוכות. ההתמודדות עמן מגבירה את תחושת האיום ואת השימוש בהגנות מפצלות ובהתנהגות של ״הכל או כלום״. באין בנמצא כלים רגשיים להכיל את המורכבות שבמציאות, וכשהתמונה נראית רק בשחור-לבן, ההגנות שטופחו והשתכללו משך שנים נעשות חזקות מכל היגיון רציונאלי.

ייתכן שניתוח זה יסייע לנו להסביר תמונות מהסוג שראינו בשבועות האחרונים. כך למשל, באחד מן המפגשים הרבים בין נציגי החוק לבין החברה החרדית, הגיבה אישה חרדית בירושלים לשוטר שביקש ממנה לעטות מסכה בתשובה: ״שים כיפה, רשע״. לכאורה, התגובה נעדרת כל היגיון. השוטר, המבקש מאזרחית לפעול באופן שיגן עליה ועל סביבתה, זוכה מיד בתואר הלא מחמיא ״רשע״. אלא שחיבור של הסיטואציה להקשרה, ובעיקר לרקע ממנו מגיעה אותה אישה, יחד עם הבנת מנגנוני הפיצול החזקים הפועלים בתרבות שממנה היא באה – מאירים את התנהגותה באור נהיר.

כאשר נעשה שימוש אגרסיבי במנגנון הפיצול, אדם שאינו שייך לקבוצת ה"טובים" (מפאת לבושו או עקב כל הפרה אחרת של כללי הקבוצה), נתפס באופן אוטומטי כ"רע", והדבר נכון גם לכל התנהגות שבה יבחר להתנהג. במילים אחרות: אם אדם שאינו חובש כיפה הורה לעטות מסכה, חשיבה פיצולית תוליד את ההנחה שעטיית מסכה היא מעשה רע.

זה קורה גם בצד השני

אולם נעשה לעצמנו חיים קלים אם נתבונן מבעד למשקפיים הללו רק על החרדים ועל התנהגותם. מעניינת לא פחות מתגובת החרדים להנחיות הקורונה היא תגובת הציבור הכללי להתנהלות החרדית. סקירה חטופה של כלי התקשורת במדיות השונות תספיק כדי לגלות כי יצר השנאה, הנטייה לדחות את השונה וההתנהגות הסטיגמטית לא פסחו גם על החברה הלא-חרדית.

דוגמא אחת היא הכותרת ״כמו חיות״ שהופיעה באתר חדשות מהנקראים ביותר בישראל, כדי לתאר את מעשי החרדים. ספק רב אם כותרת זו הייתה עוברת את הצנזורה הפנימית בעיתון באחת ממדינות אירופה. ההסבר הפשוט לכך זהה בדיוק למנגנון עליו עמדנו בחברה החרדית. כאשר קבוצה מסוימת – תהא זו קבוצת מיעוט או הרוב – חווה איום עקב התנהגות קבוצה אחרת המסומנת כ״אחרת״, יופעלו ביתר שאת מנגנוני הפיצול ועמם השלכת הרע על אותו ״אחר״.

ספר הזוהר: תודעה אחדותית

כיצד מתמודדים עם פיצול קיצוני והתנהגות גבולית? מעניין לגלות שדווקא אחד החיבורים המרכזיים בארון הספרים היהודי הציב סוגיה זו במרכז התעניינותו. ספר הזוהר, שהתגלה לפני קרוב ל-800 שנה בספרד, רואה את הנטייה לפצל ולהפריד כעבודה זרה ואת היכולת להכיל ניגודים ולשלב הפכים כעבודה רוחנית ראשונה במעלה, המובילה להכרה אמיתית באחדות המונותאיסטית ובנוכחות האל בכל דבר:

"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד": ר׳ יהודה אמר, מה הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר"? להודיע שאין יום בלא לילה ואין לילה בלא יום. ואין צריכים להיפרד… כדי להראות שאין פירוד והכל אחד.(זוהר ח"א, מו ע"א; בתרגום)

דוגמה זו, אחת מיני רבות בספר הזוהר, מעידה כי שנים רבות לפני הופעתה של הפסיכואנליזה על במת ההיסטוריה, זיהו גם בעלי הזוהר את נטייתו של האדם לבצע פיצולים במציאות. אלא שבניגוד לפסיכואנליטיקאים, הרואים בנטייה זו עדות לכשל בהתפתחותו הרגשית של אדם או שימוש בהגנה בעת איום על הנפש, מחברי הזוהר רואים בה בעיה רוחנית ואמונית.

לדידם של המקובלים, רעיון האחדות המונותאיסטית חורג הרבה מעבר לגבולות התיאולוגיה. עבודתו הרוחנית של המקובל היא להבין הבנה עמוקה, גם במישור החווייתי,  ש״כולא חד הוא״: הכל הוא אחד. תרגום פסיכולוגי של תפיסה רוחנית זו משמעו אימוץ יחס שונה, פחות מפצל, לאובייקטים שנראים לנו כמנוגדים ואף הפוכים. שהרי ההנחה של המיסטיקאי היא שכל אובייקט או רעיון אותו אנו פוגשים במציאות החיים – מקורו באותו ה"אחד". את המפצלים והמפרידים בין הספירות השונות רואה הזוהר ככופרים הגדולים ביותר ומכנה אותם, בין השאר, ״מקצצים בנטיעות״, כלומר כופרים בעיקרי היהדות.

האם ייתכן שרעיונותיו של הזוהר יסייעו לנו להתמודד כחברה עם המציאות שאותה אנו חווים בימים אלו? דומני כי תפיסתו של הזוהר מאפשרת התמודדות רגשית עם ריבוי ושונות, וזאת מבלי לוותר על האחדות ועל החיבור בין האובייקטים השונים. היא מייצרת מצב רגשי המפחית את הרתיעה מהאחר ואת הדמוניזציה שלו, שאליהן כל כך התרגלנו. במילים אחרות, הפנמת ה"מסר" שהזוהר הנושא עמו תסייע לנו לראות את המציאות על כל גווניה, כולל האפורים או הצבעוניים שבהם, ולעבור מראייה של ״הכל או כלום״ למבט המכיר ב״גם וגם״.

***

כפסיכולוג הפוגש מטופלים הן בקליניקה הפרטית והן במסגרת השירות הציבורי, ועובד לא מעט גם עם האוכלוסייה החרדית, אני חש פעמים רבות כי ככל שאדם משתייך לתרבות סגורה ושמרנית יותר כך יקשה עליו להכיל ניגודים. לעתים אני מרגיש כי חלק משמעותי מן העבודה הטיפולית הוא הצפת הניגודים והסתירות ושכלול היכולת להכילם יחד. הכלה ויכולת חיבור מביאות את האדם לתחושת ביטחון, כוח ומסוגלות. ההסבר האנליטי לכך טמון ככל הנראה בעובדה שאובייקט שנתפס כמרתיע ומאיים, ולכן חיצוני, הופך עתה לחלק בלתי נפרד מהמכלול. כעת ניתן להתמודד עמו מבלי להשליך עליו את אותן תחושות שליליות וללא פיתוח תחושות חרדה כלפיו.

הזוהר, אחד הקודקסים המפוארים והעשירים המונחים בארון הספרים היהודי, הורחק אל מחוץ לסילבוס המסורתי. למעט ישיבות המקובלים הספורות, בישיבות החרדיות הוא אינו נלמד כלל, וכך הדבר גם ברוב רובן של המסגרות שאינן משתייכות לזרם החרדי. גם במוסדות שבהם נשלף ספר הזוהר מן המדף, הוא תמיד שני לספרות ההלכה, למשנה, הגמרא ומפרשיהם. סיבות רבות להדחקה זו וייתכן שלפחות חלקן קשורות לאיום שמציב הזוהר על המבנים החברתיים של "אנחנו" לעומת "הם". ודאי שקל הרבה יותר לשמור על מסגרת ועל גבולות ברורים כשהשפה השולטת בכיפה היא שפה הלכתית, שמעצם הגדרתה עוסקת בפיצולים של ״מותר/אסור״ או ״טמא/טהור״.

חזרה אל ספר הזוהר והבנה עמוקה של תפיסתו העתיקה עשויות לסייע לריפוי נפשי ותיקון חברתי. יחסו לשאלת ההפרדה והחיבור מהווה כלי טיפולי המקל על שלבי ההתגברות על הפיצול והוא נושא עמו מסר פילוסופי שרלוונטי לנו כעת יותר מתמיד.

השארת תגובה