הרומן קופסה שחורה, שפרסם עמוס עוז בשנת 1986, מאפשר לנו להיכנס למעבדת היצירה שלו ולעקוב אחר הלבה הרותחת שהצמיחה את מפעל חייו הספרותי-אינטלקטואלי. שזירת העלילה נרקמת ממכתבים אינטימיים של בני משפחה: בני זוג שנפרדו, אילנה וד"ר אלכסנדר גדעון; מיכאל סומו, בן זוגה החדש של האישה אילנה; בנה מנישואיה הקודמים, בועז; ואחותה רחל.
חליפת המכתבים משקפת תנועה מורכבת של יחסים בין אנושיים: היא מיוסדת על מרחק בין מוען לנמען, אבל מבטאת גם את התשוקה להתגברות על המרחק. אבל הריחוק נותר בעינו. הוא הולך ונסגר באמצעות ההתייצבות החומלת של אילנה הנרתמת לטפל באלכסנדר הנוטה למות.
באופן דומה, אלכסנדר שניתק עצמו מאילנה הולך ומתקרב אליה ואל בנו בועז שזנח. הבן בועז, השותף לכתיבה, הולך ומתקרב לאמו ולאביו מולידו. מיכאל סומו, המייצג את הקרבה והאמפטיה, מאמץ עמדה החורגת לכאורה ממה שחובתו כאדם דתי מאפשרת לו. הסיפור מבליט את התנועה המתחוללת בכתיבה כביטוי לדיאלוג ולעיצוב תודעה החוזרת אל החיים. הקרבה המסוימת שתחולל לא תמיד באה לידי ביטוי במכתבים אלא בהתרחשות הממשיות שבעקבותיהם. הכתיבה היא מעין מומנט ביקורתי המייצר תהליכים ממשיים בעולם. תהליכים אלו אינם מבטלים את המחקר. הוא נותר, אבל סדקים הולכים ונפערים בו והחיים הולכים ומשתנים.
הביקורת הציגה טקסט זה כסוג של כישלון, כביטוי לדבקות בתיוגים, ולא היא: הדיאלוג המשמר את המרחק, המבליט את ההבדלים, מחולל תהליך של התקרבות, גם אם המרחק נותר.
הסיפור מציג אפוא את השאלה: האם אפשריות קרבה וזיקה גם מתוך מרחק בין-אנושי, או שהקרבה מיוסדת על שלילת המרחק. עוז אינו שולל את המרחק, המבטא את העובדה שבני-אדם שונים זה מזה, ולעיתים קרובות שונות זו מעמיקה והולכת, מייצרת הבדלים מכריעים היוצרים מרחב חיים שביסודותיו סתירות ומתחים. ובכל זאת השאלה עולה: האם אפשר לחיות בקרבה למרות זאת.
רקמת העלילה מבטאת את התבנית הדיאלקטית של תשוקה לקרבה ואי אמון המסתיר תשוקה לתיקון ולאמון; מתח החותר להרמוניה ופירוד המשתוקק לאחדות. קוראי הספר עדים לתנודה המתמדת, לחומות שנבנות ונהרסות. התהליך מתקדם, השלילה עולה, אבל בד בבד עולה גם החיוב. המכתבים הראשונים מבטאים את הניכור והשלילה ההדדית בין האישה לגרושה ואת הכעס הגדול השרוי בין השניים. אבל המכתבים עצמם מחוללים משהו, גם אם לעיתים הטון קשה. הלב נפתח, תשוקות ומאוויים עולים, ועימם עולות גם האפשרויות החדשות. הרומן אינו מסתיים כאגדת ילדים שבה הטוב וההרמוניה משתלטים לבסוף. לא הכול ניתן לתיקון, הסדקים שנפערו נותרים על כנם. אבל הגולל לא נסתם. האפשרויות נותרות פתוחות. אבל אויה, הן כה רחוקות וקשות.
סיבות שונות גורמות לריחוק בין בני-אדם: חוסר יכולת הכלה, שנאה, העדר שותפות רעיונית ואפילו לשונית, ואי נכונות לקשב. אבל מעבר לסיבות אלה ואחרות, ריחוק הוא תופעת יסוד אנושית המבטאת את השונות האנושית. עוז מבין זאת מפני שיצירתו כולה קשובה להוויית החיים הממשית. הרומן קופסה שחורה הוא ניסיון להבין ריחוק זה, ואת היסוד המאפשר להתגבר עליו. בסיפור העלילה שלפנינו מדובר בגירושין קשים בין בני הזוג. אלכסנדר גדעון, הדמות שלכאורה עליו מוטלת עיקר האשמה, הולך ומתגלה כאדם מורכב יותר. באחד ממכתביו שנמענו הוא מיכאל סומו, הוא מגלה את אפשרות הפתיחות וההיענות לזולת:
אנחנו משמידים את עצמנו (ובקרוב נמחה סוף סוף את כל בני מיננו) דווקא בגלל "הכמיהות האצילות" אשר בנו: בגלל המחלה הרליגיוזית. בגלל הצורך היוקד "להיוושע", בגלל טירופי הגאולה. מה הם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון לחיים. זה אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו […] סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכשרון לחיים. מכאן החשק הפופלרי להשמיד ולאבד את מה שיש לנו […] להקריב ברינה את חיינו, לבער באכסטזה את זולתנו, לטובת מקסם שווא מעורפל הנראה לנו כ"ארץ מובטחת". תעתוע כזב או אחר הנחשב "נשגב מן החיים" (עמ' 205).
לפי עמדה זו אידאלים טהורים הם מסווה להעדר יכולת לחיות את החיים כמות שהם. מסווה זה על החיים מחולל את הפאתוס העומד ביסוד השלילה העצמית ושלילת הזולת. לכאורה, היגדים אלה רלוונטיים לכל מציאות ולא דווקא למציאות הקונקרטית שבה עוסק הרומן – רקמת היחסים המשפחתית המורכבת. תמיהה זו גוברת לנוכח העובדה שהנמען של המכתב הוא מיכאל סומו, האיש הנושא בנטל האינסופי של קשב, פתיחות ונכונות לחמול, לסלוח ולהתייצב לימין הזולת. ברם, מכתב זה נכתב למיכאל על רקע התגייסותה של אילנה אשתו להתמסר לטיפול באלכסנדר השוכב על ערש דווי. מיכאל מפרש זאת כבגידה, המחייבת אותו כיהודי דתי להתגרש ממנה. האם חששו ההלכתי של מיכאל הוא מופרך? ממכתביה של אילנה לגדעון עולה כי היא לא פסקה מלאהוב את אותו. מה על מיכאל לעשות – להשלים עם זאת? האם דבריו של אלכסנדר מספקים מענה לשאלה זאת? יתר על כן, אלכסנדר ממקם את התנהגותו של מיכאל על הציר של ויתור על החיים עם זוגתו אילנה בשם אידאה רליגיוזית. אכן, מיכאל מתגלה לנו כאיש ימין מובהק, אבל האם בשל כך אפשר לתפוס אותו באופן חד-ממדי? חייו הממשיים הם עדות לקשב, פתיחות וחמלה. זאת למרות עמדתו האידאולוגית הנוקשה. כיצד אפוא יש לפרש את עמדת אלכסנדר: האם היא טעות הנובעת בעצמה מעמדה אידאולוגית?
שאלות אלו מופנית אלינו, הקוראים. הן פונות אל דפוסי התפיסה היסודיים שלנו, המבוססים על תשוקה לסדר ברור ומוצדק שבמסגרת כל התרחשות תוסבר ותוצדק, ותקבל את מיקומה בסדר. עוז משבש סדר זה, לא על ידי שלילתו המוחלטת, אלא על ידי ההצבעה על מורכבות היחסים הבין-אנושיים. הוא אינו שולל את התיזה היסודית של אלכסנדר, שלפיה "המחלה הרליגיוזית" המשתוקקת לגאולה הורסת את האפשרות לחיים. אבל השאלה נותרת: האם אפשר לראות את הזולת רק מפרספקטיבה אחת החובקת את כוליותו?
שאלה זו מהדהדת בתגובתו של מיכאל למכתב של אלכסנדר שנועד לפייס את מיכאל ולמנוע ממנו להתגרש מאילנה. מיכאל שולח לאלכסנדר קטעים ממזמור "ברכי נפשי" (תהילים קג). המזמור הוא ביטוי לשבח האל כרב חסד וכרחמן. האל יודע את חולשות האדם אבל "חסד השם מעולם ועד עולם על יראיו. אמן". טקסט זה חותם את הרומן, סיום המהווה קריאה לעיצוב מחודש של יחסי הזיקה בין בני אדם. איננו יודעים אם מיכאל סומו ויתר על תביעת הגירושין, איננו יודעים אם אילנה ובתה שבו אליו, אבל זאת אנו יודעים: אילנה היא האדם המגלם את החסד האחרון בחמלתה ובטיפולה בגדעון הנוטה למות. התייצבותה החומלת היא מוחלטת, ומסכנת את זוגיותה. אבל היא נוטלת על עצמה סיכון זה, כי אלה הם חיי אנוש – התייצבות במרחב הסיכון והכישלון ולא בריחה אל המרחבים המוגנים של סדר מוחלט. האם מיכאל מתייצב לימינה של אילנה? האם הוא מותיר את החסד לאלוהים? הוא שמא הספר מציג לנו, רפובליקת הקוראים את השאלות הללו, שעליהן נענה בחיינו?
איש מגיבורי היצירה אינו דמות מופת. הסיפור מבטא את רקמת החיים היומיומית שבה בני אדם הם טובים ורעים כאחד, חומלים, כועסים, נכנעים לדחפים ומתגברים עליהם. הסיפור הוא הקשב לתנועת החיים המורכבת והנכונות להכילה. הביוגרפי, האישי פורץ את גבולות הסדר, המטפיזיקה, הנורמות והמקובלות. פריצה זו אינ ה בהכרח התגברות או שלילה של אחד מהם. היא סדק המערער את הדוגמטיקה שחיינו נוטים אליהם, מפני שכך אנו חיים.
רומן ייחודי זה מבטא את אהבת האדם השורה בכל עמוד מיצירותיו של עוז ובכל מילה שכתב ואמר. אהבת אדם אינה אהבת האדם אלא פנייה אל עבר בני אדם, כאישים יחידים החיים כאן ועכשיו בסביבה ובתרבות נטועה. אהבה זו מתגלמת בנכונות הגדולה להקשיב ולהבין את הזולת, ולתת פתחון פה גם לחלומות הסמויים והמודחקים שלו. כברת הדרך שבין מיכאל שלי לקופסה שחורה, מבטאת היטב את העמדה החומלת, המבינה את חולשות בני אדם; עמדה המסרבת למיין את בני-אדם תחת קטגוריות נוקשות המציבות חומות. ספריו מציבים סמני שאלה תדיריים על קטגוריות נוקשות, הוא מעוניין בקשב.
עניין עמוק זה בא לידי ביטוי בשותפות של עוז הצעיר במפעל של 'שיח לוחמים'. בעידן שלאחר המלחמה, עת הקול מלא הפאתוס, הביטחון העצמי, תחושת הצדק המוחלט והרליגיוזיות כבשו בסערה את הלבבות, יצאו עמוס עוז, יבדל"א אברהם שפירא (פאצ'י) וחבריהם למסע אל עבר החוויה האישית שעברו הלוחמים במלחמה. עוז, כדרכו, ביקש לשמוע את הקול האנושי במלאות חיבוטי הנפש, ההיסוסים, הטעיות, הכישלונות והצפיות. הוא ביקש לשמוע את הקולות במרחבי החיים הראליים, מעבר לתימרות האש והעשן. כי זהו המקום שבו חי האדם: לא בפסגות המטפיזיקה, האידאות הגדולות, אלא במרחבי הבתים, השדות ועם אנשים שונים ודומים.
יצירתו הספרותית של עוז היא ביטוי למחויבות למקום הזה ולעם הזה. לפלא הוא כיצד יצירה הרוויה בחוויות המקום – ישראל, הנכתבת בשפה עמוסות האירועים המקומיים נעשתה לאבן שואבת עבור בני אדם במרחבי תבל. פלא זה מבטא את העובדה הבנאלית שכיצורי אנוש אנו תמיד חיים במרחב מסוים. אבל מסוימות זו מבטאת גם יסודות עומק של הוויה אנושית משותפת. מעבר למרחק הבין-אנושי ניבטת השותפות האנושית, בכאב, בשמחות, בתקוות. בני אדם הם תמיד "כאן" ומעבר ל"כאן".
תובנות יסודיות אלה מנחות את עוז בכתיבתו ובחייו. הוא יהודי, ישראלי, החי כאן, הוא פתוח בחוויה הקיום המסוימות בתוכה הוא מצוי. אבל הוא אינו נחטף ונשלט על ידי הגורל היהודי או המקום הזה. הוא מתייצב בתוך המציאות כבוחר, וכמי שמודע להכרעה שנטל על עצמו. בספרו באור התכלת העזה הוא כותב:
בשם יהודי אני קורא למי שרואה עצמו יהודי וכן למי שנאלץ להיות יהודי. יהודי הוא אדם המודה ביהדותו. מודה בפני הרבים, הרי זה יהודי מתוך בחירה. מודה בפני נפשו בלבד הרי זה יהודי מתוקף גורלו. אינו מודה בשום קשר אל העם היהודי, לא ברבים ולא בסתר ייסוריו, אין הוא יהודי אף אם ההלכה רואה אותו כיהודי מפני שנולדת לאם יהודייה. יהודי לפי גירסא לא הלכתית זו הוא כל אדם הבוחר בשותפות גורל עם יהודים אחרים או נדון לשותפות גורל כזו (עמ' 74).
עוז מכיר בנפתולי הקיום היהודי, לפיכך הוא מוכן להכיר במציאות של ה"נדון לשותפות גורל יהודית". אבל למושלכות לגורל היהודי יש משמעות רק אם היא נבחרת במודע על היהודי. הגורל אינו מציאות נתונה שמחוץ למרחב הבחירה והחירות. בד בבד עם הדגש על הבחירה, מדגיש עוז כי הקיום היהודי מחייב "יחס נפשי אל עברם של היהודים", בין אם יחס זה הוא חיובי או שלילי, ובמקביל יחס דומה "אל ההווה היהודי" (שם). לפיכך יכול עוז לסכם את עמדתו ולקבוע: "להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי – מתכוונים אלייך" (עמ' 75). ההתייצבות עם הנרדף היא התייצבות המבטאת שותפות גורל ריאלית. כך אפוא מייצר עוז המוקדם איזון מתוח בין האקט של הבחירה לבין ההכרה בשותפות ראשונית. בסופו של דבר היהודי שב אל הגורל היהודי בהתאם לאופנים שבהם הוא בוחר לשוב.
באופן דומה חי עמוס עוז במקום הזה – ישראל, אוהב אותו עד כלות, ולמרות זאת המקום אינו משלט על הווייתו. כי הוא חי מעבר למקום. בבחירה שבין מקום לבין טקסט מעדיף עוז את הטקסט, את השפה, את השותפות הבין-אנושית היהודית. באחד הראיונות שהעניק לכתב עת Prooftext הוא אומר:
אני באופן בסיסי סופר יהודי. אבל אני סופר יהודי במובן זה שאני כותב תמיד על הצורך הכואב במולדת (home), ואז כאשר הצורך מתממש, כואב מתוך מחשבה, שזאת אינה המולדת הממשית. […] לעיתים בערך בסביבות השעה חמש או שש אני רואה אישה מבוגרת בקיבוץ יושבת על ספסל, שרה לעצמה, ואני איני יודע מהי שרה, שכן היא שרה בפולנית. אני חושב לעצמי כי לפני ארבעים וחמש שנים הייתה מוכרחה להיות נערה רומנטית עם צמית יושבת על יד זרם הנחל במקום כלשהו בפוליו ושרה בעברית שיר על ירושלים. וכל מה שאני כותב הוא רק הערת שוליים או פירוש לסצנה זו.Amos Oz and Hana Wirth-Nesher, "After the Sound andFury: An Interview", Prooftext, 2:3 (1982), p, 312.
המולדת היא אפוא מרחב געגועים שנמצא מעבר למרחב ריאלי כלשהו; אדרבה המרחב הריאלי הוא מרחב שמייצר את הגעגוע לחריגה ממנו. הממשי אינו המרפא לכאב שבגעגוע, הוא מייצר את הכאב הזה עצמו. המסוימות לעולם אינה מרפאה. היא אינה קץ דרכו של האדם, גם אם היא יסוד בסיסי בכינון חייו.
עוז קורא לפתיחות, לקשב ולשותפות גדולה בהוויית הקיום האנושי עצמו, בד בבד עם המחויבות הגדולה לקונקרטי, למקומי ולהוויית הקיום היהודית-ישראלית הפרטיקולרית. חוויה דיאלקטית זו מבטאת את קולו הצלול והבהיר של עוז כיהודי, ישראלי וכציוני, כמי שמחויב לכאן ולעכשיו, אבל מסרב להפוך מחויבות זו לכניעה לנסיבות. גם במצבים הקשים ביותר, בקונפליקטים הגדולים שבין בני אדם, יש את אפשרות החסד, החריגה והפתיחות. הקופסה השחורה שבה אנו חיים מבטאת לא רק את סיפור של משפחה מסוימת. זהו סיפור חיינו כבני אדם וכיהודים, הנעים בין סגירות לפתיחות, בין קנאות לחסד, בין אדיאולוגיות לחמלה. יצירתו של עוז היא הצפתה של מורכבות זו והבאתה לתודעה, והיא מאפשרת ליצור חיי אנוש אחרים.
כציוני מחויב, עוז מבקש להכיל תובנות אלה על המציאות הישראלית. הוא אינו מתייצב לימין האוטופיה אלא לימין המקום הריאלי המורכב ומאפשר לקוראיו להתנסות במרחב האפשרויות של חיי אנוש. אפשרויות שבלהט המוחלטות העוטה את חיינו נעשות למעין חלום רחוק. היסודות המשותפים החורגים מהפרטיקולרי אין פירושם ויתור עליו. אדרבה, יסודות אלה אמורים להופיע בתוך הקיום המסוים כיסוד פותח ומאפשר. אדם אינו נתבע להכרעה מקימה חומות; הוא אינו צריך להיות על גדת הנהר כשכל העולם נמצא מעבר לנהר, בגדה האחרת. חיי אנוש עשירים ומלאים מתממשים ביצירת גשרים, בשבירת חומות; בשלום לא במלחמה, בדיאלוג ולא בעימות. כמאמין באדם עוז סבור כי בכוחנו לבנות כך את חיינו. בכתב ובעל פה, כסופר וכהוגה חזר ולימד אמיתות אלה שהן כה חיוניות בימים אלה. קולו המייסר והצלול יחסר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
