"כולם מרגישים שמשהו לא טוב עובר על הליברליזם היום," פתח אלכס צייטלין את הראיון שערך עם ד"ר תומר פרסיקו לרגל צאת ספרו – "הליברליזם, עקרונותיו, שורשיו ומשבריו", והפנה לפרסיקו קודם כל את השאלה: "הליברליזם שייך לשמאל או לימין?"

"במובן זה שהליברליזם עוסק באינדיבידואל, ומכונן על שני הערכים היסודיים – שוויון וחירות – יש בו ממדים שונים של שמאל, אבל אנחנו יודעים שהיום גם ייחשב בהקשרים מסוימים לימין – בעיקר ימין כלכלי."

פרסיקו הסביר כי התשובה לשאלה הזו תלויה בציר הזמן: "כשהפילוסוף ג'ון לוק ערער על המלוכה, דרש חופש דת והציע שוויון זכויות – כל זה היה קידום של עקרונות שמאל. בזה אגב, הואשמו גם היהודים ב'פרוטוקולים של זקני ציון'," הוסיף פרסיקו.

"אבל כשקופצים מעט קדימה בהיסטוריה של הליברליזם, נראה שהשמאל הרדיקלי מסתייג מהתמקדות הליברליזם באינדיבידואל, ומגנה את הליברליזם כמסגרת בורגנית, אגואיסטית ומנוכרת."

"בישראל, מקימי המדינה לא התחילו בסנטימנט ליברלי. לא היה להם קושי לרמוס את זכויות הפרט למען הכלל. ודווקא בליכוד, אנשים כמו בגין היו ליברלים במובן העמוק של המילה. אז איפה הליברליזם? בימין או בשמאל?"

היום פרסיקו סבור כי בישראל, "כל המנעד בין הימין הלא רדיקלי לשמאל הלא רדיקלי הוא ליברלי. ומשני הצדדים יש לנו רדיקלים אנטי-ליברלים שבעצם מאיימים על הסדר הליברלי."

אז מה גרם לשחיקה שאנו רואים בליברליזם?

"משבר הליברליזם הוא משבר זהות," אמר פרסיקו. "וגם כאן הוא נשחק משני הצדדים – גם מהימין הפופוליסטי או הפונדמנטליסטי הדתי, וגם מהשמאל המדבר בשם שיח זהויות: שחור, להטב"י, וכו'."

האם הליברליזם יצליח לעמוד מול המגמות הפונדמנטליסטיות המתעצמות? האם יש הבדל בין משבר הליברליזם העולמי לבין התגלמותו כאן בישראל? ומאיפה בכל זאת אפשר לשאוב אופטימיות ביחס לתנועה הזו?