הספר "מכתבים לשכן פלסטיני" רואה אור ברגע מורכב במיוחד בהיסטוריה של המזרח התיכון. מצד אחד, השלום עם הפלסטינים נראה רחוק מאי פעם. מצד שני, לראשונה נחתמו הסכמי שלום עם מדינות ערביות שאינם רק חוזים רשמיים, אלא ביטוי אמיתי לנורמליזציה.
אחת התוצאות של התפתחות זו היא האפשרות המחודשת, אולי לראשונה מאז שנות התשעים, לדמיין עתיד שונה למזרח התיכון.
בחלוף מאה שנות סכסוך, הרגשתי שהגיע הזמן שמישהו מהצד הישראלי ינסה להסביר לצד הפלסטיני מי אנחנו, מדוע חזרנו לארץ זו, ומה נמצא בגרעין הסיפור הישראלי. לא לנסות לשכנע את הצד השני בצדקתנו, אלא, למרות שזה קשה, לפתוח בשיח מכבד על הנרטיבים המנוגדים.
אבל הרגשתי צורך לא רק להסביר, אלא גם להקשיב: לסיפורים של הצד שממול, לנרטיב הנגדי שלהם. לכן הספר תורגם לערבית, והוא זמין להורדה חופשית ברשת. אלפים הורידו אותו, מאות שלחו לי את תגובותיהם, וחלק קטן מהן מופיע בסוף הספר. ההחלטה להעניק לנרטיב הפלסטיני את המילה האחרונה בספר נועדה להביע כבוד והערכה כלפי אותם אלה שגילו רצון טוב ואומץ לב להשיב.
הפלסטינים והישראלים כנראה לעולם לא יגיעו להסכמה באשר לאירועי 48' או 67'. הם גם לא יהיו תמימי דעים בשאלה איזה צד נושא באחריות העיקרית לקריסת תהליך אוסלו ולאינתיפאדה השנייה. אני גם לא מצפה לכך. אני בסך הכל מבקש לנהל שיח על נקודת המבט.
אך היה לי מניע נוסף לכתיבת הספר: רציתי לחזק את השיח על השלום בקרב המחנה שלי, המרכז הפוליטי הגדול אך האמורפי. השיח הישראלי על שלום מתנהל בדרך כלל בגבולות מחנה השמאל. אני מעריך את תרומת השמאל לשימור השיח הזה, ואת האומץ שלו להתנגד לעמדות השולטות בקונצנזוס הישראלי מאז האינתיפאדה השנייה, שלמעשה חיסלה את הדיון על השלום, אבל אני לא משתייך לשמאל. כאיש מרכז אני חשדן כלפי התנועה הלאומית הפלסטינית. אני גם לא רואה בישראל את האשמה העיקרית להיעדרו של שלום.
לשמאל ולימין יש שפה קוהרנטית בסוגיות השלום, הכיבוש, הביטחון והגבולות. אבל גם המרכז זקוק לשפה רהוטה. אני מקווה שהספר הזה יכול לעזור למרכז להגדיר את עצמו בצורה ברורה יותר ביחס לשכנינו.
אחת התגובות הביקורתיות שקיבלתי מקוראים פלסטינים היא שהנחת היסוד של הספר שלי פוגענית. "איך אתה יכול לצפות מהפלסטינים לנהל שיח עם הכובשים שלהם?" הם טענו. "קודם כול תורידו את הרגל שלכם מהצוואר שלנו, ואז יהיו לנו המוֹתרוֹת לקיים שיח על נרטיבים."
הביקורת הזו לגיטימית, אבל יש בה פגם. אני מאמין שהמכשול העיקרי העומד בפני הסכם אינו הקושי בפתרון הבעיה המוחשית של שרטוט גבולות על המפה. אילו זה היה המקרה, היינו פותרים את הסכסוך מזמן. הסכסוך נסוב על נושאים מופשטים: זיכרון, אמונה, נרטיב, טראומה, זכות ההגדרה העצמית, הזכות לריבונות. הספר הזה הוא ניסיון להניח את הנושאים האלה על שולחן הדיונים.
הטראומה של האינתיפאדה השנייה ושל עשרות אלפי הטילים שנורו מעזה גרמה לחשדנות עמוקה ומוצדקת בצד הישראלי, אבל הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, ו"כביש עוקף" לבעיה הוא לא פיתרון אמיתי. בסופו של דבר נצטרך למצוא את הדרך לפתוח דף חדש ביחסים בין שני העמים. ברוח זו אני מציע את הספר הזה, תרומה צנועה לשיח אפשרי בין שכנים.
