בשבוע שבו מדינות העולם הפעילו לחץ חסר תקדים על ישראל להכניס סיוע הומניטרי לעזה, ד"ר תומר פרסיקו וד"ר אלון שוחחו בפרק 78 בהסכת "למען השם" על הלגיטימיות של הכנסת הסיוע תוך כדי מאמץ המלחמה בחמאס, גם על השאלה: עד כמה רחוק מותר ללכת כדי להכריע את האויב?
למען השם – פרק 77: להיות עם חצי-חופשי בארצנו
למען השם – פרק 76: על קדושה ואלימות
למען השם – פרק 75: חוגגים 77, מה זה אומר "עצמאות"?
“אני לא חושב שאנחנו מסוגלים להטיל מצור על שני מיליון איש, עד שימותו מרעב. ולא רק בגלל הלחץ הבינלאומי – גם בגלל מי שאנחנו,” אמר פרסיקו.
שלו דיבר על המורכבות שבניהול מלחמה מול ארגון טרור, ש"כמו כל ארגוני הטרור המודרניים, לא רק מתעלם ממצוקת האזרחים שלו, אלא מנצל אותה כנשק נגד האויב."
אבל האם מדינה דמוקרטית יכולה להשתמש במצור כאמצעי לגיטימי ללחץ על אויב כזה? וכאשר המסורת היהודית מחייבת אותנו לראות כל אדם כיחיד בעל ערך עצמי, האם הרעבה של אוכלוסייה – הגם שהיא נתונה תחת שלטון של ארגון טרור עוין – איננה מסכנת אותנו בפגיעה מוסרית בעצמנו.
ועד כמה המצב שאליו נקלענו הוא תוצאה של הבטחות פופוליסטיות שאי אפשר לעמוד בהן במבחן המציאות?
