"זה התחיל עם הביפרים, אחר כך עם הריגת סינוואר ונסראללה, ואז עם ההפגזה המתוחכמת והממוקדת באיראן. אנשים קצת זקופים יותר. לא הכול קודר. אפילו רואים את זה בסקרים: הליכוד עולה וגם מידת התאמת נתניהו לראשות הממשלה." בפרק 51 של ההסכת "למען השם" ניסו הרב ד"ר דניאל הרטמן וד"ר תומר פרסיקו לברר איך חוזרים לחיים עם תקווה?
למען השם – פרק 50: ונמשכת מלחמה
למען השם – פרק 49: שנה של שברים ותרועות
למען השם – פרק 48: להתפלל במחיצה אחת
"התקווה חוזרת," אמר הרטמן, "אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה. ממש בזמן ההקלטה של ההסכת, יושבים 30 משפחות שבעה על יקיריהם. וגם החטופים עוד לא חזרו. "לדעתי תקווה היא החלטה, והאויב שלה הוא לא הייאוש, אלא המחשבות שלנו על המציאות. הישראלי הממוצע היום לא יודע לענות אפילו למה הוא מקווה: בעזה, בלבנון או ביהודה בשומרון. כל ישראלי יודע בדיוק למה הסדר כזה או אחר לא יצליח. אבל תקווה חייבת להתחיל בהצהרה: מה אתה רוצה. גם כשהיהודים אמרו 'בשנה הבאה בירושלים' לא הייתה להם תוכנית, אבל זו הייתה התקווה שלהם.
"לעומת המון ישראלים שלא מעזים לשאול את עצמם היום מה הם רוצים, יש כאלה שהתקוות שלהם ברורות, והאמונות שלהם חזקות, ויש להם אפילו תוכנית עבודה מסודרת. לכן קולם נשמע כל כך חזק."
פרסיקו חילק את התחושות בציבור הישראלי באופן אחר: "אני מזהה שלוש קבוצות – המיואשים, המקווים והמאמינים. צריך להבחין בין תקווה לאמונה. התקווה היא חלום שאנחנו משליכים אל העתיד למשהו שאנחנו רוצים. אבל אמונה בכלל לא מבטיחה שיהיה טוב, אלא טוענת, שגם אם לא הכול יסתדר, זה מה שאלוהים רוצה. אמונה היא התפיסה שיש סדר משמעותי בדברים."
לאור אבחנה זו הרטמן הציע ש"אולי נתניהו הוא ראש ממשלת הסדר, אבל משפה של תקווה הוא מפחד." הרטמן אפילו תהה שמא האמונה – כפי שפרסיקו תיאר אותה – היא בעצם הסיבה לכך שבישראל היום "מעדיפים את הסטטוס קוו על פני התקווה."
