להאזנה בספוטיפיי:
להאזנה באפל:
התשואות בפסטיבל ונציה לסרט נז"א היו תמרור אזהרה מהדהד למצב המדיני של ישראל. לא שקשה להבין את זה, עם הסנקציות שהטילו מדינות אירופאיות על ההתנחלויות. בפרק הנוכחי של "למען השם", ד"ר דניאל הרטמן וד"ר אלון שלו מנסים להבין את התגובות שלנו לאירועים האלה ומה היה אפשר לעשות אחרת?
למען השם – פרק 137: שנה חדשה, תקוות חדשות
למען השם – פרק 136: השבט שאיתו אין לשבת
למען השם – פרק 135: ארבע יהדויות, קלפי אחת
בתחילה השניים התייחסו אל הסרט נז"א והסערה שעורר. שלו הודה שהתגובה הראשונית שלו לאירוע הייתה אדישות, כי הפסטיבלים האלו נטועים באנטי-ישראליות. בהמשך הוא התקומם על כך שהעולם אומר לישראל מה אסור לה לעשות, אך לא טורח להציג חלופה ריאלית.
מנגד, הרטמן דיבר על העצב העמוק שחש כשראה שהציבור הנאור והאינטיליגנטי שעמד לצד ישראל בתחילת המלחמה – מפנה לה עורף. הוא שיתף בהבנה שהסרט הוא בעיניו לא הבעיה, אלא תסמין. לדבריו, ישראל איבדה את התמיכה כי כשלה להסביר את היקף הנזק האגבי במלחמה ולא השכילה להציג חלופה ל"יום שאחרי".
בהמשך, השניים דיברו על נאומו של שר החוץ הבריטי, אד מיליבנד. שלו אמנם התרשם מאוד מהרטוריקה, אך מחה על כך שמיליבנד דורש מישראל צעדים ממשיים ומטיל סנקציות, בעוד שהוא פוטר מאחריות את הפלסטינים ולא מציג כלפיהם שום דרישה או סנקציה.
הרטמן הסכים עם הביקורת על חוסר הסימטריה, אך קרא לצאת מעמדת הקורבן. לדבריו, ישראל התרגלה לדחות ביקורת מבחוץ, במקרים רבים בטענה שמדובר באנטישמיות, אך בכך היא מתעלמת גם מביקורת עדינה, אוהבת וכואבת שמגיעה מידידי אמת כמו מיליבנד.
