להאזנה בספוטיפיי:
להאזנה באפל:
אחרי שהפרק הקודם עסק בכעס, ובהיבטים הטובים שאפשר להוציא ממנו, הפרק הנוכחי של "למען השם" עוסק במידה המאזנת – באמפתיה. ד"ר אלון שלו ורונית הד, ראש המרכז לזהות יהודית-ישראלית במכון, מנסים לפצח את המתכון הנכון לאמפתיה.
למען השם – פרק 131: לא לפחד מהפחד
למען השם – פרק 130: האדם מחפש משמעות ב-AI
למען השם – פרק 129: טראמפ וחמינאי מדברים בשפות שונות
במהלך השיחה, הד ניתחה את הסיבות המבניות לכך שהחברה הישראלית מפתחת התנגדות עזה לאמפתיה – הן כלפי יריבים חברתיים ופוליטיים והן כלפי האויב.
בתחילת השיחה הד טענה שאמפתיה, בטח כשמדובר כלפי האזרחים בעזה, נתפסת כאיום שכן היא מערערת לא רק את הנכונות להילחם, אלא גם עשויה להיתפס כחותרת תחת הסיפור המוסרי שאנחנו מספרים לעצמנו על הזהות שלנו כמקום מקלט.
מול התפיסה הזו העלה שלו את השאלה – האם אמפתיה מחייבת בהכרח שיתוק של הגנה עצמית? התשובה של השניים הייתה ברורה – כלל וכלל לא. שלו הוסיף כי האמפתיה היא הכלי היחיד שמונע מאיתנו לשקוע באדישות קהה של "ככה זה", והיא זו שמאלצת את המנהיגים והלוחמים לחתור תמיד למיזעור של הנזק, גם במלחמה מוצדקת.
אל מול השסעים הפנימיים בשנים האחרונות עלתה בין השניים השאלה על מידת האמפתיה שהמנהיגים צריכים לגלות לעם. סוגיה זו הגיעה לשיא סביב עסקאות החטופים. באמצעות הסיפור על דמעותיו של רבן גמליאל הד הובילה לדיון בשאלה האם מדובר בכשל מוסרי מנוכר של המנהיגים בימינו או בניסיון לשמור על כושר התפקוד של המנהיג מפני קריסה?
בסוף הפרק סיכמו השניים כי אמפתיה היא אינה כלי נאיבי לפתרון סכסוכים, אלא תשתית חיונית לחוסן הלאומי. גם כשאנחנו בעיצומו של ויכוח מר, או אפילו במציאות שחייבים להכריע את הצד השני, שמירה על הראייה האנושית של האחר היא מה שיאפשר לנו להשתקם ולא להחריב את הבית.
