להאזנה בספוטיפיי:
להאזנה באפל:
השבוע נציין שני תאריכים חשובים – י"ז בתמוז ו-1,000 יום למלחמה שלא נגמרת. ד"ר תומר פרסיקו וד"ר משואה שגיב מנצלים את הסמיכות של שני התאריכים כדי לדון באחד הרגשות שמבעבעים בלא מעט אזרחים בישראל – הכעס.
למען השם – פרק 130: האדם מחפש משמעות ב-AI
למען השם – פרק 129: טראמפ וחמינאי מדברים בשפות שונות
למען השם – פרק 128: איך יוצאים ממלחמה כתובה מראש?
שגיב הזכירה שבעוד שאנחנו מחונכים מגיל צעיר לראות בכעס תגובה אימפולסיבית ושלילית של אובדן שליטה – לכעס יש גם תפקיד פוליטי ומוסרי. בהשראת חנה ארנדט והרב אברהם יהושע השל, היא הציגה את הכעס ככלי חיוני שמונע מאיתנו להשלים עם מציאות מקולקלת ולהפוך לאדישים אליה.
פרסיקו הביא כדוגמה את נביאי ישראל, שהיו אנשים זועמים וכועסים, אך דווקא הזעקה שלהם ברחובות נגד השחיתות והעוול החברתי היא זו שדחפה את החברה לתיקון.
עם זאת, השניים הסכימו שלכעס יש פוטנציאל הרסני, ברגע שהוא יוצא משליטה ומתורגם לנקמה עיוורת. מהלך כזה יכול להופיע לכאורה כדרישה לצדק, אך בפועל הוא מחריב את היסודות המשותפים של המערכת כולה.
אז איך בכל זאת שומרים על כעס בריא? שגיב הציעה להצמיד לכעס "שותף קבוע" בדמות חמלה ואמפתיה, שיבטיחו שנמשיך לראות את האנושיות באחר. לעומתה, פרסיקו מציע לעגן את הכעס בתוך מערכת ערכים הומניסטית נוקשה, שמזכירה לנו שגם ברגעי הזעם הגדולים ביותר – המטרה היא להפוך את בני האדם לאנושיים יותר, ולא פחות.
