"האין פה נביא לה' עוד, ונדרשה מאותו?" שואל יהושפט מלך יהודה את מלך ישראל, כשהם מתלבטים אם לצאת למלחמה בארם. "האעלה באחת ערי יהודה?" שואל דוד את ה' לגבי דרכו, ומקבל תשובה ברורה. פרקטיקת ההתמודדות עם אי הידיעה בתקופת התנ"ך הייתה הנבואה, כך שאול מצא את האתונות, כך דוד ידע האם לצאת לקרב, וכך הוחלט ששבט יהודה יעלה ראשון לכבוש את הארץ.

מאז אבדן הנבואה, הדרך המרכזית שבה אנו נוטים לחזות את העתיד היא הלמידה מניסיון העבר. אנו אוגרים ידע רב ככל הניתן ומאתרים בו דפוסים שיתנו פשר למציאות, ויחזו את העתיד. אלא שלפעמים יש תקופות שבהן מתרחשים במציאות שינויים טקטוניים והפתעות בסיסיות, או רצף הפתעות בינוניות בקנה מידה נרחב, שמשנים את כל תמונת המציאות, הפתעות שלא חזינו כלל. בהתרחשות מסוג זה, יֶדַע העבר ותפיסת העולם המובנית מהווה מכשול בפני ההתבוננות הכֵּנה באירועים והלמידה מהן. ההישענות על התובנות שהתקבעו בתוכנו במהלך השנים, מביאה אותנו להסביר את האירועים על פי התפיסות הקודמות ולא להבין את מה שמתרחש באמת. דוגמא מאלפת לכך היא תיאורו של תא"ל עמית סער, ראש חטיבת המחקר באמ"ן את ליל ה7.10 לעמרי אסנהיים: "העוורון לא בא מחוסר ידע, הוא מעודף. ראית כל כך הרבה דברים ולא הבנת מה אתה רואה… הלילה הזה הוא קצה של שנים של טעות".

בשנתיים האחרונות, החל מימי הקמת ממשלת הימין המלא ומסיבת העיתונאים של יריב לוין, דרך מחאת 2023, התקפת החמאס, ועד הסכם השבת החטופים, הופתעה החברה הישראלית בכל הגזרות מגלי הפתעות בסיסיות שהסתערו בקנה מידה נרחב על הציבוריות הישראלית. לצערנו, למרות שרשרת ההפתעות, חלק ניכר מן הצדדים נותר בקיבעונות העבר, ועדיין מתאמץ שוב ושוב להסביר על סמך העבר, איך רק הוא צדק- דבר שלא מאפשר לבחון את הדברים מחדש.

ספק אם לווין, רוטמן ותומכי הרפורמה המשפטית, דמיינו מציאות שבה תוך כמה חודשים הם יחָיוּ את השמאל הישראלי ומאות אלפי אנשים יצאו אל הרחובות, ספק אם הם צפו ששנה מאוחר יותר בג"ץ יתחזק עד כדי פסילת חוקי יסוד ללא הנד עפעף, וכפיית מינוי נשיא בית משפט- תוך התעלמות מהדהדת מבחינת חשדות שעלו נגדו. חוגגי ממשלת הימין 'מלא מלא', שאמורה הייתה להביא את שיא הבטחון למדינת ישראל, לא חלמו בחלומותיהם הרעים, שהכישלון הבטחוני הגדול ביותר שהיה בישראל יתרחש בתקופת כהונת ממשלתם. הם לא דמיינו שגם אחרי שנה וארבעה חודשים צה"ל לא יכריע את החמאס בעזה ולא יגיע ל'נצחון המוחלט'. הם גם לא דמיינו שבתקופת כהונתם יתערער באופן דרמטי הבטחון ביהודה ושומרון, ושג'נין, קלקיליה וכבישי יו"ש יִמלאו בפיגועי ירי ומטענים – באופן שעדיין לא נראה באזור מעולם. הם גם לא חשבו שדווקא טראמפ, שכל כך חיכו להמלכתו, יכריח להגיע להסכם החזרת החטופים, וודאי לא, שמיד אחר כך יציע טרנספר.

מן הצד השני – ספק אם אנשי "קריים מיניסטר", דמיינו שיצליחו לסחוף תוך שלושה חודשים מאות אלפי ישראלים אל הרחובות, להשבית את המשק, בתי החולים ונמל התעופה. ושיצליחו להפוך קהל מנומנם של יחידים ליברליים לציבור נחרץ ובוטה. עורכי 'הארץ' לא חלמו בחלומותיהם הרעים שהם יהיו אלו שיחזירו את דגל ישראל למרכז הבמה הישראלית ויקדמו את התודעה ה'מיליטריסטית' – בהציבם בראש המחנה את ה"אחים לנשק", ו"לוחמי 73". הם היו מזדעזעים לו היו מספרים להם שאנשים נאורים ומשכילים ירקדו לאור מדורות וצלילי תופים ויצעקו בהמון סואן, סיסמאות קצובות, על ראש ממשלה בוגד. מָשעֵי ההתנדבות למילואים לא שיערו כמה מהר הם יצטרכו לזנק למלחמה, והאקדמיה הישראלית וארגוני הנשים לא חלמו שבני בריתם ההומניסטים-ליברליים  יבגדו, יחרימו, יצדיקו את התקפת החמאס וישתקו אל מול פגיעה נוראה בנשים. אנשי המחנה הליברלי, שצפו בבעתה במסכים שנצבעו אדום בארצות הברית, גם לא שיערו לרגע שדווקא טראמפ ישיב את החטופים, ואולי בסופו של יום, גם יביא שלום עם סעודיה.

בשני צידי החברה הישראלית לא צפו את התקפת החמאס- שבה קרסו כל תחזיות קהיליית המודיעין, ממשלות ישראל, ותפיסות המומחים. תפיסת תשלום מיליוני הדולרים לארגון הטרור והכנסת פועלי עזה לישראל קרסה באחת, כמו גם גדרות הענק, האמצעים הטכנולוגיים ומערך ההתראה שהתמוססו כלא היו. אף אחד, מאף צד של החברה הישראלית, לא חזה שבשיא המשבר החברתי הכול ייעצר באחת, ומאות אלפים מכל הקצוות, יעזבו הכול ויזנקו אל העוטף. מי יכול היה לדמיין את האומץ ומוכנות ההקרבה של דור הטיקטוק, את מכתבי הנופלים, גבורת האימהות, ויכולת ההתמדה של חיילי המילואים, נשותיהם וילדיהם?

אבל שורת ההפתעות לא תמה. חודשים ספורים אחרי שהבנו את הכשל הנורא שבהסתמכות על האמצעים הדיגיטליים, הוכחה שוב מעבר לכל ספק חשיבותם המכרעת של אלה, כשצה"ל ניצח ניצחון פנומנלי בלבנון בעזרת הביפרים והמודיעין המדויק שהאמצעים הללו הביאו. ואז, כשנדמה שקהיליית המודיעין מתחילה לנשום לרווחה, שוב התהפך הגלגל, ותוך ימים מספר, במשחק מדהים של שר ההיסטוריה, שוב קרסו הטכנולוגיה, אמצעי המודיעין, הקונצפציות והתחזיות – וסוריה התפרקה מול עינינו ונעלמה מן המפה, בימים בודדים.

נאסים טאלב בספרו הברבור השחור, מתאר כיצד לאירועים נדירים בלתי צפויים יש השפעה עצומה על ההיסטוריה. הוא מראה שלאירועים הללו בני האדם לא נערכים, על אף שהם מעצבים את העולם וההיסטוריה האנושית הרבה יותר מאירועים שגרתיים וצפויים. לדבריו, לא ניתן לחזות את האירועים האלה באמצעות הכלים הרגילים, והעובדה שאנשים נוטים לשפוט את העולם על בסיס העבר ואשליית הידע, מובילה דווקא לקיבעון ולהתעלמות מההפתעות המשמעותיות. לדבריו הבעיה מחריפה כאשר בתום האירועים, אנשים מפרשים את המציאות על פי הפרדיגמות הקודמות ומקבעים אותם יותר, הם טוענים שהכול היה צפוי- אף על פי שלא באמת צפו אותן מראש.

נדמה שבשנים האחרונות, גם אצלנו וגם ברחבי העולם מתרחשת שרשרת של שורת ההפתעות בסיסיות, שעשויה לאותת על שינויים טקטוניים המתרחשים במציאות (מהפכת הAI, המלחמה באוקראינה, קריסת הגמוניות). בישראל היו שותפים להערכות השגויות כל צדדי החברה, ונדמה שמה שקורס בשנתיים האחרונות היא הקונספציה העומדת בבסיס כל הקונספציות- המחשבה שעל בסיס ניסיון העבר, ומתוך הידע שאנו אוספים, אנו יכולים לצפות תהליכים ארוכי טווח, לומר מה יוביל למה, ומה ישפיע על מה, ומתוך כך- לְמה עלינו להתכונן.

תא"ל איתי ברון, שהחליף במהלך המלחמה את ראש חטיבת המחקר באמ"ן שכשל. מביא בפתח ספרו 'המחקר המודיעיני- בירור המציאות בעידן של שינויים ותמורות' את הציטוט: "איש לא יכול לצפות את העתיד, וזאת תהיה טעות להעמיד פנים שניתן לעשות זאת". (ג'וזף ניי). הוא מחלק את אי הידיעה ל'סודות' שהן שאלות שיש עליהן תשובה ברורה וקונקרטית ואנו יכולים לענות עליהן ('כמה רקטות יש לחזבאללה?'), ולעומת הסודות, יש 'חידות' ו'תעלומות'. שאלות שעוסקות בהתהוות עתידית ושאין בהן אפשרות לידיעה ברורה (בחידות יהיה קשר מסוים בין המידע שבידינו לבין יכולת הניתוח. 'תעלומות' הן שאלות שעניינן התהוות עתידית רחבה, והמידע שנאסף אינו יכול לחזות אותן כלל).

בשיחה עם נדב פרי, טוען ברון שבניגוד לאינטואיציה שלנו, המידע הרב והאיכותי שנצבר בעידן הדיגיטלי, רק מחריף את הקושי לדעת ומייצר הפתעות גדולות יותר. המידע יוצר אשליית ידיעה ותחושה שאנו מבינים את המתרחש בעולם, אבל בעצם "המידע לא מתאר את המציאות, אלא לכל היותר את הנגישות שלך אליו, ואת הדברים שאתה אוסף." ומאחר ואנו ממילא מפרשים אותו על פי תפיסות עולמנו, תחושת השליטה גדלה, בעוד הפער בין ההבנה שלנו לבין המציאות הולך גדל. תובנה זו קריטית לחברה הישראלית שבה כל מחנה מצוי בתיבות התהודה שלו, ברשתות החברתיות, בוועידות האקדמיה והעיתונים, בלשכת עורכי הדין, ובכלי התקשורת שהוא צורך (הארץ/ערוץ 14). תיבות התהודה מביאות לכך שהמידע החלקי שנצבר יוצר תחושת וודאות, אך מגדיל את הפער מהמציאות. כך מובטחות הפתעות רבות וברבורים שחורים בקנה מידה נרחב.

באופן עצוב אך צפוי, צבר ההפתעות בשנתיים האחרונות הביא את המחנות בחברה הישראלית דווקא להיאחז בתפיסותיהם, ולהסביר בדיעבד מדוע מה שהתרחש היה צפוי, ולמה המחנה האחר הוא היחיד שאשם באירוע. אבל האמת אחרת, האמת היא שהמציאות הפתיעה את כולנו בשנתיים האחרונות, שכולנו טעינו טעויות מרות בשנתיים האחרונות ובשנים שלפניהן, ושלכולנו יש חלק באחריות ובאי ההבנה.

זה קשה, לא קל להודות שפרדיגמות יסודיות שהובילו אותנו במשך שנים (שלום, ליברליזם, ימין שווה ביטחון) מתערערות, זה יוצר דיסאוריינטציה, וקשה מכך- זה גם מערער על הזהות שלנו. אוגדן תיאר בספרו כיצד "אי-הידיעה שוללת מאיתנו את התחושה של מי אנחנו". הידיעה עוזרת לנו לעצב את הזהות, האישית הקהילתית והחברתית, ואי הידיעה מערערת את זהותנו. קשה לכולנו להודות, שיתכן מאד שפעולות רבות שדגלנו בהן בשנים האחרונות (התנתקות, ממשלת ימין מלא, רפורמה משפטית, הסכמי שלום), פעלו באופן הפוך ממה שציפינו להשיג, והביאו לתוצאות הרות אסון. זה קשה כי זה מערער את תפיסות עולמנו, ואת זהותנו האישית ושייכותנו המחנאית. לכן מובן מדוע אנו ממהרים פעמים רבות, כפי שמסביר ביון, למלא את המקום הרִיק ולייצר פסבדו-ידיעה הגנתית, שתספק קרקע יציבה וידועה לזהותנו האישית והקולקטיבית. אנו מחזירים את השליטה לידינו, ומסבירים מדוע צדקנו כל הזמן, ולמה רק אנו נביא ל'ניצחון המוחלט', ל'הצלת הדמוקרטיה' ול'שלום עכשיו'. הנחרצות עוזרת לנו לחוש שאנו שולטים במצב ולנהל את חיינו כאילו הם יציבים, אבל זה פשוט לא נכון. אפלטון, ב'משפטו ומותו של אריסטו' מסביר מדוע אדם שמודע לכך שאינו יודע, מצוי במקום טוב מאדם שבטוח שהוא יודע- אך באמת אינו יודע.

מתוך החשש לערעור זהותנו האישית והמחנאית, והחשש להודות שאיננו יודעי כל, סוגלה בישראל בשנים האחרונות נורמה נוספת: פסילה ואי הקשבה מראש לכל דעה שמערערת על תפיסת 'המחנה'. איבדנו את הכלל החשוב של הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה", ובמקום לעסוק בגופו של טיעון, עברנו לעסוק בגופו של טוען. דיונים נבלמים בכינויים: גזען, מכונת רעל, הומופוב, פרוגרסיבי, רפורמי או פריווילג. מרצים שחושבים באופן שונה אינם מוזמנים לכנסים, מחשש שיערערו על הקונספציה היחידה המותרת והשלטת במחנה (למשל הרב יגאל לוינשטיין ויריב לוין מזה, ורבנים רפורמים ויאיר גולן מזה). אנו לא מפנימים שהאפשרויות הטובה ביותר להאזין למציאות הנסתרת מאיתנו היא להאזין למי שאינו שבוי בקיבעון שלנו ולשקול את דבריו. דוגמא מאלפת לשיח הקלוקל הוא פוסט שפרסמה טלי גוטליב (גילוי נאות, איני מאוהדיה כלל) ב3.10.23, ארבעה ימים לפני הטבח: "הג'יהאד האסלמי ערך היום בעזה אימון צבאי המדמה פשיטות על אתרים צבאיים ציוניים – ואצלנו המלצת זרועות הבטחון לממשלה- להמשיך במתן הטבות כלכליות לעזה, אין את זה ביותר טירוף?". עשרות תגובות היו לפוסט הזה רובן דומות לאלו: "דמייני לעצמך, חברת כנסת שתוך כדי כהונה מצייצת שטויות ברמה של ילד מאותגר בכיתה ב'",  או "חייבים למנות אותך במיידי לשרת הבטחון, ראשת השב"כ והמוסד… היית, הינך ולעולם תישארי על תקן מחלקת התה והביסקוויטים". בצורת שיח כזו, לעולם לא יבדקו דברים – גם אם הם אמיתיים ויכולים להציל אותנו.

התרבות העכשווית במדינת ישראל מקשה על היכולת להבין את שניתן להבין מן המציאות, ומסכלת את המוכנות להפתעות שאיננו יכולים לצפותן. השינוי יוכל לבוא אם רק נסכים להודות ביושר שהבנתנו מוגבלת, שנופתע בעתיד, ושטוב שנחפש דרכים שיסייעו לנו להבין טוב יותר את שניתן לדעת, והלכי נפש שיאפשרו לנו להתמודד עם ההפתעות שלא ניתן לדעתן או לצפותן.

במסכת ברכות, מציעה הגמרא כלל חיים שדומני שעשויה לקדם אותנו, היא מציעה לאדם "למד לשונך לומר איני יודע". רבי נחמן מברסלב באחת מהשיחות לתלמידיו מעמיק את ההצעה הזו מעצה טובה למצב קיומי בסיסי. לדבריו:

נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם… שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל… 'כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע'.שיחות הרן ג'

קביעת ר' נחמן ביחד עם דברי הגמרא, יכולים להוות נקודת מוצא טובה למציאות ישראלית החדשה, גם במובן המדיני, גם במובן החברתי וגם במובן היהודי. לא נוכל לפעול באופן אמיתי ונכון אם לא נודה, נכיר ונפנים שבמעמקי המציאות נעים זרמי עומק חזקים, שאין לנו אחיזה או ידיעה בהם.

באחת ההופעות האחרונות, חילק עומר אדם תפילה לכל הקהל, וביקש מהם, גברים נשים, צעירים ומבוגרים, להניח ידיים אלו על אלו, לא להתבייש. "ועכשיו" הוא הוסיף ואמר: "קומו, תעמדו, תתפללו להשבת החטופים, רפואת הפצועים והצלחת המדינה". "אנא בכוח" הוא החל לשיר עם הקהל, והמשיך "תתיר צרורה, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות". ידיעת התעלומות היא מלאכה שאינה נמצאת בידינו. גם מבחינה רוחנית איננו יודעים איזו תפילה פועלת ואיזו לא. לו הייתם שואלים רבנים על ההתקהלות הזו, הם היו אומרים לכם שהנוכחים עברו על איסורי תורה, ושאפילו הנוכחות שם אסורה. אלא שלמזלנו ושמחתנו, המציאות והתנועה האלוהית פועלת במעמקי המציאות, ומאז ומתמיד היא חזקה ועמוקה יותר מכל אלו שיודעים ומסדרים ומתייגים את המציאות. התנ"ך מלמד אותנו שוב ושוב, שדווקא אלו שאף אחד לא חשב שיגאלו את ישראל- דווקא הם נבחרו לכך.  כשמשה חוזר למצריים, נשוי לגויה, הדבר שהכי מטריד אותו הוא שזקני ישראל לא יאמינו לו; אף אחד לא האמין ששאול יהיה מלך, ביזו אותו, אמרו "מה יושיענו זה"; ולדוד אפילו לא קראו כששמואל בא להמליך מלך בבית ישי.

אז מה בכל זאת, ניתן לעשות?

דומני שהדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשחרר מעט את האחיזות ולהודות שמעבר לחידות ולהתנהלות הרגילה, יש גם זרמי עומק, תעלומות שלא נדע אותן ושהן יפתיעו אותנו. שנזכור שפעמים רבות המידע שצברנו לא משקף את המציאות ועלול אף להסתיר אותה- גם כי הוא חלקי וגם כי אנו נוטים לפרש אותו באופן שיחזק את זהותנו ותפיסותינו. טוב שנפנים שלא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונשקיע בבניית תרבות של צניעות, של שאלת שאלות, הטלת ספק, והקשבה לקולות שונים מכל הסוגים, ולשיח של ענווה -בבתי הספר, בבתים, באולפנים. לא מדובר על ויתור על העמדה הברורה או הדעה הצלולה שלנו, אלא על אחיזה קצת יותר עדינה בה. כעצת המסגר הזקן בשירו של אלתרמן:

סִפֵּר לִי רַב-אָמָּן אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ בַּפֶּלֶד:
הָיִיתִי בִּנְעוּרַי שׁוּלְיָה עָנִי וָרָשׁ
אֵצֶל מַסְגֵּר זָקֵן. בְּחֶרֶט וּמַפְסֶלֶת
לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי לִמְּדַנִי הֶחָרָשׁ
וְסָח לִי, בְּגִשְׁתִּי נִלְהָב לַמְּלֶאכֶת: "יֶלֶד,
אֱחֹז אֶת הַמַּכְשִׁיר חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ"…

וּבִרְאוֹתִי מוֹפְתִים שֶׁל יְצָרִים וָכֹחַ…
בִּפְרֹץ הַקַּרְיָנִים בְּשַׁאֲגַת הַכְּפִיר –
אוֹמֵר אֲנִי: לֹא טוֹב הֱיוֹת מֵי הַשִּׁלֹחַ…
אַךְ קְצָת יוֹתֵר חַלָּשׁ אֶחֱזוּ נָא בַּמַּכְשִׁיר…

הַתַּקִּיפוּת קִנְיָן גָּדוֹל הוּא, רֹךְ וָמֹרֶךְ
אֵינָם תַּחֲלִיף לָהּ. יֵשׁ בָּהּ טַעַם לֹא אַכְזָב.
אֲבָל כְּדַאי וּכְדַאי תָּמִיד בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ
לִזְכֹּר אֶת עֲצָתוֹ שֶׁל הַמַּסְגֵּר הַשָּׂב
.לִזְכֹּר אֶת פִּתְגָּמוֹ הַתָּם וְהַזָּהִיר:
חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ הַחֲזִיקוּ בַּמַּכְשִׁיר. אלתרמן, כלל גדול

דומני שטוב יהיה אם נאחז בדעותינו חזק אבל חלש, אם נקצה פחות מסך לשיח הנחרץ של מומחים יודעי כול, פחות מקום לאנשי רהב וגאווה, ונביא לאולפנים ולצוותי החשיבה מומחים שינהלו שיח נוקב אך קשוב מאד לדעה האחרת. שנעודד אמירות כמו "לדעתי", 'אני חושב' ו"אין לי דעה בכך", שנכבד גם תחושות אינטואיטיביות שלעיתים מגלות דברים נסתרים, ובה בעת שנקטע כל הסטה של דיון מן הטיעונים לשיח על האדם והמחנה.

חשוב במיוחד שנכניס לכל פורום של דיון, לכל כנס, לכל מפגש, לכל סיעור מוחות, גם דעות אחרות משלנו, גם אם הן קיצוניות – כי אולי דווקא הן תארנה את נקודת העיוורון שלנו ואת הקיבעון המחשבתי שאנו לוקים בו. יתכן שאם יריב לווין היה מאזין מעט יותר לשיח של הצד השמאלי של המפה, הוא היה מזהה את החרדה שתהפוך עליו את עולמו ואת הרפורמה שלו, יתכן שלו היו מאזינים ביחידה 8200 לדברי מיכאל בן ארי על ה"אומה הרצחנית" (במקום להעמידו לדין), או שהיו שם מעט יותר דרוזים, מתנחלים או נערי גבעות, הייתה נשמעת גם דעה שונה – והיו מקצים יותר חיילים לשמירה על הגבול ומגיעים מוכנים יותר ל7.10. ייתכן שאם הרבנות הייתה יותר קשובה לטענות על התנהלותה, הייתה נחסכת לה ההתמודדות עם ההתפשטות של החתונות האזרחיות, ויתכן שלו הצד הליברלי בארה"ב היה מאזין לכאב השמרני על הגזמת תנועת הנעורות והליברליזם הקיצוני- הוא היה חוסך לעצמו את עליית טראמפ. כי פעמים רבות דווקא הצד האחר הוא זה שמראה לנו את העיוורון שלנו, ומנבא את ההפתעה הבסיסית הבאה שאליה עלינו להתכונן.

לצערנו, שיח ההחרמות הישראלי, ההבאה של מרצים רק ממגזר אחד, החרמה של רבנים שחושבים אחרת, הקריאות רפורמים, ביביסטים, גזענים או בוגדים, פשוט משתיק את הקולות, מקבע את התפיסות והקונספציות, ומגביר את הסיכוי שתגענה עוד הפתעות. במקום להדיר את פורום קהלת, הקרן החדשה, איימן עודה, גולדקנוף וצבי סוכות מהשיח, צריך להקשיב להם רוב קשב. להביא אותם לכנסים ולמוקדי הדיונים, לא צריך לקבל את דעתם, אבל חייבים לשמוע בענווה, ולגוון את כל מוקדי ההחלטות- לא בשביל הגיוון – בשביל החשיבה והטבת המסקנות .

במקביל לפיתוח תרבות הצניעות, השיח הענייני וגיוון הדעות, שיעזרו לנו להיות קשובים יותר לנקודות העיוורון ולהבין מעט יותר טוב את המציאות ואת מה שאנו יכולים לגלות, טוב שהנחת היסוד שלנו תהא שתבואנה גם עוד הפתעות, ושלא נוכל לצפות מתי ואיך הן תבואנה. כדי לבנות מערכות וחיים שמסוגלים לשרוד הפתעות, חשוב שנפתח בארץ תרבות שתעסוק גם בחיזוק החוסן והאנטי השבריריות של ילדינו ושל אזרחי ישראל, ובה בעת שנעודד תודעה של גמישות מחשבתית, מוכנות לביקורת ובדיקה עצמית ויכולת הסתגלות לשינויים מהירים.

ולפני, ואחרי, ומעל כל אלה, טוב גם שנתפלל ליודע התעלומות, שישמע שוועתנו ויתיר צרורה.