תמכו בנו
ללמוד מהקורונה: האם נינצל ממשבר האקלים?
למרות האזהרות ממבול, בימיו של נח גורל האנושות הסתיים בכי רע. עלינו לרתום את משבר כדי ללמוד דבר או שניים על ההתמודדות עם האתגר העצום של שינוי האקלים ועתיד כדור הארץ

ט"ו בשבט הוא מועד שעבר גלגולים רבים: מתאריך טכני-הלכתי המציין את "תחילת שנת המס"  בתקופת המשנה, דרך חג הגעגועים לפירות הארץ בימי הגלות, אל חג הנטיעות מימי ראשית הציונות ועד מועד המוקדש לשמירת הטבע הארץ הישראלי בימינו. אלא שבכל יום שעובר הולך ומתברר שאתגר השמירה על הטבע אינו יכול להישאר ברמה המקומית: תהליכי הגלובליזציה המשפיעים על העולם מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, אינם פוסחים גם על הסביבה, וכדי לדאוג לקיומו של עולם החי והצומח של ארץ ישראל, עלינו לדאוג לעתידו של כדור הארץ כולו.

זה שנים שמדענים ואנשי ציבור מתריעים מפני שינוי בלתי הפיך שמחוללים בני האדם באקלים כדור הארץ. לטענתם, פליטת גזי חממה שמקורה בפעילות אנושית מזרזת תהליכים המביאים להתחממות כדור הארץ, עליית המפלס של מי הים, מדבור, בצורות, מזג אוויר קיצוני ושריפות ענק. אלה בתורם משפיעים על עולם החי והצומח ומאיצים את הכחדת המינים. במקביל, שינויים אלה מובילים להגירה המונית של מיליוני בני אדם, על ההשלכות החברתיות והמדיניות הנלוות אליה.

אך למרות פעמוני האזעקה, לא הצליחה האנושות לעצור או אף להאט תהליכים אלה. שנה אחרי שנה מראים המדדים כיצד מחריף המצב, והפתרון אינו נראה באופק. המומחים קוראים להטיל מגבלות דרסטיות על פליטת גזי החממה, מה שיצריך בהכרח שינויים מפליגים באורח החיים של האזרחים. אך מנהיגי העולם נענים לאט ובאי-רצון, והפעילות האנושית המזיקה נמשכת באין מפריע.

לנו זה לא יקרה

כיצד ניתן להסביר את מצעד האיוולת אל עבר העתיד הדיסטופי שחוזים לנו המדענים? עיון במדרשי חז"ל העוסקים במשבר אקלים מקראי – המבול בימי נח – מספק הצצה לכמה מנגנונים הפועלים ברקע התופעה.

כך למשל מספר המדרש כי במשך 120 שנה התרה האל בדור המבול שיעשו תשובה, ורק לאחר שהדבר התקבל באדישות, עבר המאמץ ההסברתי לפסים קונקרטיים. האל הורה לנח לבנות תיבה, מה שהעניק לו שלל הזדמנויות להזהיר ולהתרות בשכניו:

מאה ועשרים שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לנח: "עשה לך תֵבת עצי גֹפר".

עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים, והיו אומרין לו: ארזים אלו למה? אמר להן: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו.

והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כעניין הזה, והיו מלעיגין עליו.

לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן.

כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: "וימח את כל היקום".(תנחומא נח ה)

נח בונה את התיבה דווקא מעצי ארז, הידועים בזמן גדילתם הארוך, וכך נוספו עוד שנים רבות שבהן הוא יכול לנסות לשנות את התודעה של שכניו ולשכנעם שהקטסטרופה ממשמשת ובאה. בעוד נח נוטע ומשקה, כורת, מנסר ובונה, הוא הופך מושא ללעג. במשך כל התקופה הארוכה הזאת עוברי אורח סקרנים מתחקרים אותו לפשר מעשיו, אך ניסיונותיו לשכנע אותם שמדובר במצב חירום נתקלים בצחוק ובבוז.

ככל שחרדתו של נח גדלה וצעדיו מחריפים, כן קטנים סיכוייו למצוא שפה משותפת עם הסובבים אותו, בשל הפער הגדל והולך בין תודעתו והתנהגותו לאלו שלהם. אם בתחילת הדרך נח נשאל "ארזים אלו למה?" – שאלה המעידה על עניין אמיתי – בשתי הפעמים הבאות מנוסחות השאלות באופן זהה: "מה אתה עושה?". נראה שהשואלים התייאשו מהיכולת להבין את מעשיו של נח, ושאלותיהם לא נועדו לדלות מידע אלא להביע השתוממות, לעג ותסכול.

האדם הטכנולוגי ינצח

ייתכן שמנגנון נוסף עומד מאחורי סירובם של בני דור המבול להאזין: נח, בעקבות הקב"ה, דורש מהם שינוי עמוק של אורח חייהם וכפירה ביסודותיו, עד כדי יצירת חברה חדשה ושונה ללא הכר. בתהליך שינוי כזה יש לבחון הנחות היסוד ולהיות מוכנים לכך שהעולם יראה אחרת: מהפכים זהותיים ומשפחתיים עתידים להתרחש ומבנים חברתיים יתערערו ויקרסו. אולי אין זה פלא שאנשי דור המבול מדחיקים את האפשרות שנח צודק. הם ממאנים להיכנס בעיניים פקוחות לטלטלה הנדרשת מהם, שתהפוך עליהם את כל עולמם.

התלמוד הבבלי מציע שיחה בעלת אופי אחר למדי בין נח לשכניו:

היה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזין אותו.

אמרו לו: זקן, תיבה זו למה? אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול.

אמרו: מבול של מה? אם מבול של אש – יש לנו דבר אחר ו'עליתה' שמה, ואם של מים הוא מביא: אם מן הארץ הוא מביא – יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ, ואם מן השמים הוא מביא – יש לנו דבר ו'עקב' שמו, ויש אומרים 'עקש' שמו.(בבלי סנהדרין, קח ע"ב)

בעוד מדרש תנחומא מתאר את נח המנסה לבוא בדברים עם שכניו בדרכים עקיפות, אופי השיחה המתוארת כאן שונה לחלוטין. נח מתעמת באופן ישיר עם שכניו ומוכיח אותם בדברים "קשים כלפידים".

במקרה הזה נראה שאנשי דור המבול מוכנים לקבל את האפשרות שהמבול אכן מתקרב, אך במקום שהדבר יוביל לחשבון נפש ותיקון, הוא מתקבל על ידם כאתגר שהם בטוחים שיעמדו בו. בלהיטות הם מבררים את פרטי המבול המתקרב ומתרברבים שהאנושות מוכנה להתמודד עם כל אפשרות. פתרון אחר פתרון נשלף כתגובה לסוגים שונים של מבול: מבול של אש ומבול של מים, מבול מן הארץ ומבול מן השמים. לכל צרה שעלולה לבוא יש מענה טכנולוגי. כמעט נוצר הרושם שאנשי דור המבול יצטערו אם המבול יבוטל, לאחר שהכינו את מיטב האמצעים הטכנולוגיים כדי לקדם את פניו.

במדרשים שקראנו עד כה נראו שני מנגנונים שעמדו בדרכו של נח בניסיונותיו לשכנע את שכניו לשנות את דרכיהם: בראשון כפרו השכנים בתחזיותיו של נח על הקטסטרופה העומדת להתרחש וסירבו להאמין לאזהרותיו. בשני דווקא נטו להאמין שיש ממש בדבריו, אך הביעו ביטחון ביכולתם להתמודד באמצעות הטכנולוגיה עם הצרה העומדת לבוא עליהם.

כך או כך, תיבת נח היא אמצעי ההצלה של נח ומשפחתו, ובנייתה מאפשרת לו להתנתק מן הקולקטיב ההולך אל מותו. במובן זה, התיבה מייצגת כישלון של הפרט להשפיע לטובה על הקולקטיב ולהצילו.

כולנו באותה סירה

מדרש אחר, העוסק אף הוא בכלי שיט, עשוי להציע לנו פרספקטיבה אחרת. במשל זה הספינה אינה מייצגת אמצעי בו היחידים משתחררים מן התלות בציבור, אלא דווקא ציבור ששלומו תלוי בהתנהגות היחיד:

תני רבי שמעון בר יוחאי:

משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.

אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?!

אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?!

אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!(ויקרא רבה, ד ו)

המשל ממחיש כיצד עלול הפרט לסכן את הקולקטיב כולו ולהוליכו לאבדון. חוצפתו המקוממת של הקודח בספינה ומיתמם באזני חבריו נשפטת בחומרה על ידי הקורא, המבין את התלות המוחלטת של כל יושבי הספינה אחד בשני.

אך מה אם הספינה בסיפור אינה סירת דייגים קטנה, אלא כלי שיט גדול כתיבת נח, ובו שייטים רבים? מה אם החור הקטן הנקדח בדופן לא יביא בפני עצמו לטביעת הספינה, אלא רק פעולת קידוח משולבת, של רבים מן השטים? האם יש אז הצדקה לנזוף בקודח הבודד, שבפעולתו כשלעצמה אין סכנה? האם הקודח בעצמו חש אשמה כלשהי? אם נניח שהקודח מפיק הנאה או תועלת כלשהי מפעולת הקידוח, השאלה אף תתעצם: מה ההצדקה לדרוש מן הקודח המסוים להפסיק פעולה שממנה הוא נהנה, כאשר יש לה השפעה זניחה על טובת הכלל?!

אכן, חור קטן בדופנה של ספינה גדולה אינו מסכן אותה באופן ישיר, אך ברור שיש לו השפעה עקיפה מסוכנת: אדם אשר קודח חור נותן בכך לגיטימציה לאנשים נוספים שילכו בעקבותיו. עם התפשטות התופעה, כאשר נקדחים חורים קטנים רבים, מצטברת השפעתם לכדי סכנה ממשית.

לכאורה, הקודח עשוי לטעון כי אין הוא אחראי על פעולותיהם של האחרים; יתכבדו הם ויעריכו מתי הגיעה הספינה למסה קריטית של חורים המחייבת אותם להימנע מקידוח. אולם ברור שלספינה הזו נכון גורל מר. זהו מקרה קלאסי של "הטרגדיה של נחלת הכלל", בה היחידים נוקטים בפעולות לתועלתם האישית, ופוגעים במעשיהם בכלל ובסופו של דבר גם בעצמם. לכל קודח בודד אין כל תמריץ לחדול ממעשיו באין הבטחה שגם חבריו יחדלו. רק החלטה משותפת שמונעת מן השייטים לקדוח בספינה יכולה להצילה.

ללמוד מהקורונה

המנגנונים עליהם הצבעתי באים לידי ביטוי באופן חריף למדי במשבר הקורונה העובר עלינו בחודשים האחרונים: מחלוקת ציבורית עזה על חומרת המשבר; מנהיגים המנופפים בגאווה בתרופות פלא; ואנשים המסרבים להגביל את אורח חייהם עבור טובת הכלל. אך ביציע מחכה משבר שינוי האקלים. השיח בנושא מאופיין מזה שנים בתחושת חירום קיצונית, פער עצום בין תפישות המציאות של שני הצדדים ונתק חמור בתקשורת. כל אלו משתקים את תגובתן של ממשלות העולם ושל אזרחיהן. מתוך אלו המכירים בכך שאקלים כדור הארץ אכן משתנה, ישנם המנופפים בפתרונות טכנולוגיים שייתרו את הצורך לצמצם את פליטתם של גזי חממה.

עבור מי שמכיר בקיומו של המשבר ואינו שם מבטחו בטכנולוגיה – אין כרגע תמריצים שיעודדו שינויים באורח החיים, שכן תרומתו של היחיד לפתרון הבעיה היא זניחה. בעידן הפוסט-מודרני המקדש את זכותו של האינדיבידואל לממש את מאווייו ואורח החיים המועדף עליו, הגבלה (גם אם וולונטרית) של זכות זו פועלת כנגד רוח התקופה.

האם משבר הקורונה העובר עלינו ילמד אותנו דבר או שניים על התמודדות עם מצב שמידת החירום שבו אינה מוסכמת על הכלל? היתכן שהטלטלה שחווינו תמתן את ההיבריס של מצדדי הטכנולוגיה, ותכוון למהלכים של מניעה מראש במקום פתרונות בדיעבד? אחרי המחזות החוזרים ונשנים של אזרחים העושים דין לעצמם ומפרים את התקנות – האם אנו מבינים טוב יותר כיצד נוכל לעודד את הציבור להגביל את אורח חייו למען טובת הכלל?

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה בכתב העת מצפה

השארת תגובה