ספרו החדש של אמוץ עשהאל עוסק באתגר שמציב הַסְּפָר בפני העם היהודי. הַסְּפָר אינו רק אזור לא מיושב, אלא מה שמוגדר כגבול הארץ הנושבת — אחת היא אם מדובר בטריטוריה שמעבר למקום היישוב הקרוב או לארצות גיאוגרפיות לא נודעות; זה שפועל כדי ליישב אותה הוא חלוץ — מהחלוץ הכובש של אדמות אמריקה ועד לחלוצים מגלי הארצות, המפליגים אל מעבר לים. עשהאל מגדיר שלושה סוגים של סְפָר: חלומות, הרפתקאות ואימה.

סְפָר חלומות הוא ארץ אפשרויות ותקווה, כמו ההתפשטות מערבה שתממש את הייעוד הגלוי של החלוצים האמריקאים; סְפָר ההרפתקאות הוא זה שמניע ממלכות להפליג אל מעבר לים כדי לכרות מהם אוצרות; וסְפָר אימה הוא אֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, ארץ גזירה כאדמות סיביר הנוראות, שאליה הוגלו פושעים, מתנגדי משטר וחושבים חופשיים.

איזה מקום תופסת בתוך כל אלה ארץ הקודש? בשנים שבהן גלו ישראל בין מזרח למערב ויישבו סְפָר יהודי רחב היקף, הייתה היא סְפָר חלומות, ארץ לא נושבת שכוחה באפשרות הרוחנית שהיא נושאת. מימוש האפשרות הזו שהיא תולדה של נסיבות היסטוריות, לאומיות ורוחניות, ויש שיגידו גם ניסיות, הוליד שאלה גדולה על ייעוד: האם ארץ ישראל היא מקום רוחני או עיר מקלט? ובנוסח אחר, איך מיישבים בין חזון רוחני ליישוב ארץ קשה, מלאת ביצות, שבה מעטים שוכני הארץ, אך מלאי איבה כלפי מיישביה השבים מהגולה?

השאלה הזו בוערת עד ימינו. עשהאל מתאר את הניסיונות היהודיים הכנים והנוגעים ללב להביא את השלום לאדמה הפצועה, ניסיונות שהוכחדו שוב ושוב, ממאורעות תרפ"ט המחרידים ועד לקיצו של חזון המזרח התיכון החדש. חזון השלום היהודי נשבר פעם אחר פעם מול ערביי הארץ והמזרח התיכון, שדחו כאחד את הזיקה בין העם לארצו ואת אפשרות חלוקת הארץ. כדי לתאר את סוגי הַסְּפָר שונים פורס עשהאל מופעים שונים של סְפָר ואת השפעותיהם על החברה שכבשה אותם. יפה מנסח עשהאל את התובנה כי סְפָר שאינו מוסכם על כלל הציבור נושא עימו סדק שעלול לפורר חברות מבפנים, כחברה בארה"ב שהוויכוח על החקיקה ביחס לעבדות משני צדדי קו מייסון-דיקסון גרם למלחמת האזרחים שאת צלקותיה נושאת האומה האמריקאית עד היום; ועד לסְפָר המחלוקת שלנו, בשטחי יהודה ושומרון, שאי-ההסכמה לגבי עתידם היא קו שבר בחברה הישראלית.

את התרסקות סְפָר החלומות בונה עשהאל ביד אמן דרך דמותו הטרגית של יהודה לייב מאגנס, מייסד ונשיא האוניברסיטה העברית, איש רוח דגול, שהאמין בשלום המבוסס על זכות שווה של יהודים וערבים על הארץ, ובחזון נוסח ישעיהו על מדינה יהודית דו-לאומית המהווה נס ומופת לכל עמי הארץ לשותפות וערכים מוסריים. אלא שחזון ישעיהו שלו הסתיים בצורה טרגית עם מותו בגולה כירמיהו, שעה שארץ החלומות שלו נתונה במלחמה קשה בין יושביה ובין צבאות ערב שפלשו אליה.

אבל אליבא דעשהאל, אמת היא תורתו של מאגנס חוזה השלום גם בנפול אוניברסיטת הר הצופים בידי פורעים ערבים. את החזון שלו הוא מממש בסוף הַסְּפָר שאינו שיאו הספרותי (הפרק על מאגנס מתעלה עליו) אלא שיאו כחזון, מעין מענה ל'אלטנוילנד' של חוזה המדינה, שבו מוצב עתיד העם היהודי ביישוב הנגב. באוטופיה שלו ניסה הרצל לפתור את בעיית העם היהודי בגולה, ובאוטופיה שלו מנסה עשהאל לחלץ את העם היהודי מהדיסטופיה שאליה נקלעה החברה היהודית בעקבות הטבח ביישובי מערב הנגב. במדינת ישראל החוגגת 150 שנות קיום ושגשוג, קם העם היהודי מחדש אחרי האסון בכוחות משותפים של ברית ייעוד בעקבות גזירת הגורל הקשה, והקים בנגב כולו ארץ פלאות, ארץ מעיינות ותהומות יורדים בבקעה ובהר, ארץ שבה מתגשמות כל התקוות והיא מהווה מופת לאומי, תרבותי ורוחני. עשהאל מראה כי בארץ הגזירה של הַסְּפָר הדרומי של הארץ טמונה אפשרות עמוקה של מימוש החזון של הציונות הרוחנית והלאומית גם יחד, כאשר נפגשים העם והארץ בעבודה, הגשמה ושלום.

'הַסְּפָר היהודי האחרון' הוא מסה מדוקדקת הנעה בין יבשות, עמים ותקופות בהיסטוריה, יצירת מופת של כתיבה עיונית מלומדת שאינה לוקה בשפה אקדמית ובשיאיה היא מתעלה לספרות ממש. ספר זה מציב את אמוץ עשהאל כאינטלקטואל עצמאי, יסודי ועמוק, שעבודתו נוגעת ביסודות התרבות היהודית-ישראלית שאנו חיים בתוכה, משורשי המחלוקות שמלוות את העם היהודי וסכנותיהן, ועד לאפשרות, הסכנה והאתגר שמציבה מצוות יישוב הארץ. בכך מממש עשהאל את חזונו של דוד בן-גוריון, שאמר כי "בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל". אלא שבן-גוריון קם ועשה, בעוד ישראל של ימינו נחנקת בפקקי גוש דן או נאבקת באדמת הטרשים של יהודה ושומרון. בין סְפָר השומרון לסְפָר הנגב מציב עשהאל בפני הקורא שאלה עמוקה על עתיד העם והחברה היהודית, האם נאזין ונענה לה?