"נלחמים בקורונה": איך השפיעה השפה על הטיפול במשבר?
כשהקורונה היא מלחמה, וכשהמועצה לביטחון לאומי מגויסת כדי לנצח אותה - ההטייה המגדרית של השפה הצבאית פעלה את פעולתה. לכן גם לא מפתיע שנשים הן אלה ששילמו את המחיר

הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; 'מה' נצחי קפוא על השפתים. ח.נ. ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון'

בשנת 1978, לאחר שהחלימה מסרטן שד, פרסמה סוזן סונטאג את המסה "המחלה כמטאפורה". סונטאג, פילוסופית, חוקרת ספרות, במאית, צלמת ופעילה פוליטית יהודייה-אמריקאית, הקדישה את ספרה לעיון באופן שבו מתייחסת התרבות המערבית לחולי. בדבריה היא מתמקדת בשיח הספרותי, הפוליטי והרפואי על אודות שתי מחלות: השחפת בספרות האירופית של המאה ה-19 ומחלת הסרטן ב-20 באירופה ובאמריקה. במסה סונטאג פורשת את המטאפורות שנשזרו בהקשרי שיח שונים סביב המחלות הללו וחושפת את הקישור שיוצרות אותן מטאפורות בין החולי לבין שיפוט מוסרי וערכי של החולים – בעיני החברה ובעיני עצמם. היא קובלת על המיסטיפיקציה של מחלות וקוראת להתיר את סבך השפה הנשזר סביבן, כדי לאפשר התמודדות עניינית יותר עם המחלות עצמן ועם פחד המוות שמלווה אותן:

כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא. ברצוני לתאר לא מהו באמת להגר לממלכת החולים ולחיות בה, אלא את הדמיונות הסנטימנטליים או המענישים שבני אדם "רוקחים" לעצמם על מצב זה; לא גיאוגרפיה של אמת, אלא סטריאוטיפים של אופי לאומי. סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה (תרגום: יהודה לנדא), תל אביב 1980, עמ' 1.

בדבריה סונטאג מציגה למשל את השימוש בסרטן כדי לתאר תופעות דוחות. טרוצקי כינה את הסטליניזם "הסרטן של המרקסיזם", יועצו של ניקסון השתמש במלה "סרטן" כדי לתאר את פרשת ווטרגייט, הערבים כינו כך את ישראל וכזכור, לאחרונה חברת הכנסת מירי רגב טענה כי המסתננים מסודאן הם "סרטן בגוף שלנו".

בישראל ההיבט הקבוצתי הלאומי של הקורונה היתרגם במהירות לשפה צבאית וכוחנית. ככה אנחנו מתורגלים לטפל במשברים לאומיים

בימי הקורונה העוברים עלינו נזכרתי בספרה של סונטג והרהרתי בתובנות העולות ממנו מעבר לדיון הקונקרטי בסרטן ובשחפת. סונטאג מציעה לנו להפריד בין המחלות עצמן, שהן לחלוטין א-פרסונליות, לבין האופן בו הן מתווכות באמצעות השפה. השפה היא עניין מתעתע, העדשות שהיא מציבה מרחיקות אותנו לא פעם מן האמת ומכסות עליה יותר משהן משקפות.

במיוחד מתעתעת השפה כאשר היא נדרשת לעגן במילים את הבלתי ניתן לתיאור: את חוסר הוודאות שמביאות איתן מחלות, את החרדה ואת אימת המוות. המטאפורה, המאפשרת לתאר דבר אחד באמצעות דבר אחר, היא אחד האפיקים המרכזיים של השפה לתווך את הבלתי ניתן לתיווך. אך צפיפות מטאפורית היא עניין מעורר חשד; שיח רווי מטאפורית תמיד מבקש לכסות על משהו. בענייני מחלות עלינו להיות חשדניים במיוחד ולהתבונן במבט ביקורתי בשיח ובמטאפורות שהוא מציע לנו.

עיקר טענתי הוא שאין המחלה מטאפורה, ושהדרך הכנה ביותר להסתכל במחלה – והדרך הבריאה ביותר להיות חולה – היא זו הנקייה לחלוטין ממחשבה מטאפורית… אף על פי כן רק בקושי יוכל אדם לדור בממלכת החולים בלי שייפגע מן המטאפורות מטילות האימה שהפכו חלק מנופה. להבהרת המטאפורות הללו ולהשתחררות מהן אני מקדישה חקירה זו.שם

אם כן, מה ניתן ללמוד מהטיית אוזן לשיח הפוליטי, הציבורי והתקשורתי בישראל סביב נגיף הקורונה? הדבר הבולט ביותר הוא כמובן המטאפורות הצבאיות שהשתלטו על השיח בנוגע למגיפה.

שפת הקורונה

התייחסות למחלות כשדה קרב אינו ייחודי לקורונה. סונטאג דנה ארוכות בספרה בתיאורי ההתמודדות עם סרטן כמלחמה והתייחסות אל הגוף כשדה קרב. אולם בעוד שהסרטן היא מחלה התוקפת את היחיד, הקורונה תוקפת קבוצות. לפיכך מטאפורת המלחמה בקורונה אינה נתפסת במונחי מאבקו של היחיד אלא במונחי מלחמה קולקטיבית – הקורונה היא משימה לאומית. רבות נכתב בחודשים האחרונים על האופן שבו מעצבת הקורונה מחדש את מדינות הלאום, כשהיא חושפת את החוזקות ואת החולשות שלהן. אולם הקורונה לא רק משנה סדרי עולם, במובנים רבים היא משמשת כזרקור החושף את המצב הקיים לאשורו, מחדד וחושף את המציאות במלוא עוזה.

נוצר מצב אבסורדי שבו איש לא פקפק בנחיצותן של התעשיות הביטחוניות בימי הסגר, בעוד ששירותי רווחה ומוסדות חינוך נדחקו אל מחוץ להגדרת החיוניות

עוד לפני שהובהר טיבה של המחלה עצמה, השיח עליה תורגם לשפה לאומית החושפת מתחים בין קבוצות, כאשר קבוצות מסוימות זוהו באופן גורף כנשאיות שמסכנות קבוצות אחרות. במובנים רבים שימשה הקורונה מטאפורה לרתיעה המערבית ובעיקר האמריקאית מהשפעתו של הענק הסיני. רתיעה תרבותית זו התבהרה למשל בביטויי גועל מתרבות האכילה הסינית שזוהתה כמוקד הפצת המחלה ובביקורת המוסרית עליה.

בישראל ההיבט הקבוצתי הלאומי של הקורונה היתרגם במהירות לשפה צבאית וכוחנית. ככה אנחנו מתורגלים לטפל במשברים לאומיים. כבר בשלבים הראשונים ביותר של הטיפול בקורונה נשמעו המילים "מלחמה", "התגייסות לאומית" ו"ציות אזרחי". הגדרת המגפה במושגים צבאיים הותירה את אזרחי ישראל הערבים מחוץ למעגל ההתייחסות הלאומית. גם בהקשר ליחס לחרדים עשתה השפה הצבאית את שלה. החברה החרדית סומנה כקבוצה המסכנת את שאר האוכלוסייה, והדבר נקשר לזעם ולשנאה כלפי מי שלא נושאים בנטל.

כידוע, שפה מתווה מציאות. ההתמודדות עם איום חוסר הוודאות באמצעות שפה צבאית ולאומית – בשיח שעוצב על ידי המנהיגות הפוליטית וחלחל אל הציבור – סללה את הדרך לקבלה שוות הנפש יחסית של איכוני השב"כ לצורך חקירות אפידמיולוגיות, לשימוש במוסד לצורך השגת מכונות הנשמה ולקביעה כי הגוף שיטפל במשבר רפואי אזרחי יהיה דווקא המועצה לביטחון לאומי.

חפש את האישה

לשימוש בכלים צבאיים בהקשרים אזרחיים יש השלכות מרחיקות לכת. אחת המובהקות שבהן היא חוסר השוויון המגדרי העמוק שמשוקע בשפה הצבאית. כשהתכנס פורום המל"ל לטיפול בקורונה, נשמע קולם של ארגוני נשים שקבלו בצדק רב על העדר מוחלט של ייצוג נשי בדיונים שיש להם נגיעה מובהקת לכלל האוכלוסייה. זאת בעיקר לאור הנתונים המדאיגים לפיהם הסגר הממושך הביא לעלייה חדה באלימות נגד נשים וכי חוסר הביטחון הגובר בשוק התעסוקה גובה מחירים בעיקר מנשים. אולם השיח המלחמתי הלאומני בישראל ביחס לקורונה מעודד ומכשיר התעלמות כזו. שכן אם הקורונה היא מלחמה, והפורום המטפל בה הוא ביטחוני, איזו זיקה יש לנשים לנושאים אלה?

מהסטת שיח הקורונה מן החברתי והרפואי אל הצבאי, נגזרים גם סדרי העדיפויות הלאומיים והגדרות חיוניותן של קבוצות שונות להתמודדות עמו. מאחר שמשבר הקורונה הוגדר כמלחמה, הגדרת הכוחות החיוניים לפעולת המשק במהלך הסגר הלמה יותר מבצע צבאי מאשר התמודדות עם משבר אזרחי. כך למשל נוצר מצב אבסורדי שבו איש לא פקפק בנחיצותן של התעשיות הביטחוניות בימי הסגר, בעוד ששירותי רווחה ומוסדות חינוך נדחקו אל מחוץ להגדרת החיוניות ואף הוטל ספק בנחיצותם של עובדי ההוראה בכלל בתקופה זו.

גם חלוקה זו חושפת הטיה מגדרית ברורה שכן מרבית עובדי הרווחה וההוראה בישראל, בכל שכבות הגיל, הן עובדות. זאת ועוד, המחיר של סגירת בתי הספר ומסגרות החינוך לגיל הרך שולם בעיקר על ידי נשים ללא קשר למשלח ידן, שכן גם היום עול הטיפול בילדים עדיין מוטל בעיקרו על נשים.ריכוז נתונים מאיר עיניים של השלכות משבר הקורונה על נשים בישראל נערך לאחרונה על ידי יעל חסון והדס בן אליהו מטעם מרכז אדווה.3

מטאפורות תמיד משרתות את בעלי העניין השולטים בשיח. עלינו להטות אוזן ולשאול את עצמנו מיהם אותם בעלי עניין במקרה שלנו ובעיקר – אילו מטאפורות חליפיות, מטיבות ומאפשרות יותר, ניתן להציע. ואולי, כפי שמציעה סונטאג, ננסה להימנע ממטאפורות בכלל. אולי כדאי להסתכל למחלה, לפחד ממנה ולחוסר הוודאות בגובה העיניים. לראות אותם בתור מה שהם, כחלק בלתי נפרד מהחיים.

הערות שוליים

  1. סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה (תרגום: יהודה לנדא), תל אביב 1980, עמ' 1.
  2. שם.
  3. ריכוז נתונים מאיר עיניים של השלכות משבר הקורונה על נשים בישראל נערך לאחרונה על ידי יעל חסון והדס בן אליהו מטעם מרכז אדווה.
השארת תגובה