האזינו לחזן הצבאי הראשי של צה"ל בטקסים הלאומיים הבאים עלינו, והקשיבו רוב קשב למילות התפילה "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" כי לפעמים, מילה אחת, אפילו מילת יחס, היא עולם שלם. שימו לב: האם יבקש החזן בקול מלא על מתֵינו שישכְּנו 'תַּחַת כַּנְפֵי השְׁכִינָה' או 'עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה'?
באוזן של דוברי העברית שגור הביטוי 'תַּחַת כַּנְפֵי השְׁכִינָה' אולי בזכות ביאליק שפונה אל האם, הרעיה או השכינה במילים 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ'. אבל ביאליק מהדהד, כידוע, ביטוי נפוץ בעברית עתיקה. 'קרבתיך תחת כנפי השכינה' אומר רבי יוחנן לריש-לקיש השודד לשעבר, באחד מסיפורי התלמוד המפורסמים ביותר, ועוד במופעים רבים.
מה, אם-כן, מניע את החזן הראשי של צבא ההגנה לישראל לשבש את הביטוי שכולו חמלה אימהית ולומר "על כנפי השכינה"? הנה נימוק של אדמו"ר מהמאה השמונה עשרה, ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בספרו "בני יששכר":
"החילוק שבין נפשות ישראל לנפשות גֵרים [הוא] שנפשות ישראל אחוזתם על כנפי השכינה, כי הם עמוסים מני בטן, ונפשות גֵרים אחוזתם הם תחת כנפי השכינה."
ההסבר מבחין בין גֵרים הממוקמים תחת כנפי השכינה בעוד יהודים 'הָעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן', כלומר יהודים מלידה (על פי ישעיהו מו, ג) דרים על כנפי השכינה, בנפרד מהגֵרים. אחרי המוות יש מדרג היררכי של המרחב המתבטא במיקום סביב האם הגדולה, השכינה. זה איננו פרט אזוטרי אלא שאלה ערכית ואמונית: איזו מסורת יהודית אנחנו מבקשים לדובב.
מקור הדברים הוא בספר הזוהר, מן המאה השלוש עשרה, המחלק באופן היררכי ומוחלט בין יהודים וגרים. הזוהר גורס כי נשמותיהם של יהודים נאצלות מהשכינה – הספירה העשירית ב'עץ הספירות' – ואילו נשמות אחרות נאצלות מרבדים נמוכים יותר של הספירות. לפיכך גרים אינם יכולים לעלות ב'עץ החיים' – ציר האצילות האלוהי – לדרגה גבוהה יותר מאשר דַּרגת השכינה, המתוארת כמכניסה את הגרים תחת כנפיה:
גִּיּוֹרִין לֵית לוֹן חוּלָקָא בְּאִילָנָא עִלָּאָה כָּל שְׁכֵּן בְּגוּפָא דִּילֵיהּ. אֲבָל חוּלָקָא דִלְהוֹן בְּגַדְפִין אִיהוּ וְלָא יַתִּיר… גִיּוֹרָא תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא וְלָא יַתִּיר.
תרגום: גֵרים אין להם חלק באילן העליון, כל שכן בגופו. אבל חלקם הוא בכנפיים [של השכינה], ולא יותר…. הגֵר – תחת כנפי השכינה, ולא יותר.
מדובר בתפיסה שיטתית, על פיה נשמתו של הגר מגיעה מן ה'סִטְרָא אַחְרָא' – הצד האחר – התחום שמחוץ לקדושה, שהוא טמא, מרושע ודמוני. אמנם, לאחר ברית המילה מקבל הגר נשמה חדשה, אך זו עדיין פחותה מנשמתו של יהודי מלידה.
מסורת זו חלחלה אל החיים היהודיים: השל"ה הקדוש, רבי ישעיהו הלוי הורוויץ חי באשכנז במאה השבע עשרה והשפיע רבות על החסידות. מסופר עליו "שצועק על החזנים שאומרים 'תחת כנפי השכינה', כי על ידי זה יכולים להוריד הנשמה חס וחלילה, כי 'תחת כנפי השכינה' הוא מקום הגֵרים… אבל ישראל שורשָם למעלה יותר, על-כן יאמרו עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה". דרכי חסד: דינים ומנהגים, תפילות וכו', נלקט ונערךע"י הרב יצחק-דובער אושפאל, ברוקלין תשל"ה, עמ' רס"ח, ושם מובאיםמקורות מקבילים לסיפור זה.
גם אם לא נעמיק כאן בדרכי התעלות נשמות היהודים ונשמות הגֵרים בעולמות עליונים, די לנו במילים "אבל ישראל שורשם למעלה יותר, על-כן יאמרו עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה". ולא די שיהודים מבֶּטֶן ראויים יותר אלא שקרבה לנשמות גֵרים (ודוק: לא גויים, אלא גרי צדק) פוגעת ביהודים באופן מהותי ועלולה לדרדרם: "כי על ידי זה יכולים להוריד הנשמה".
צריך להבהיר היטב, זו סטיה מרוחם של המקורות היהודיים העתיקים. הביטוי 'עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה' הוא חידוש זר. המדרש מספר על "רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה", (מדרש משלי, ל"א ה) וגם הרמב"ם מדבר על אהבת הגר 'שבא ונכנס תחת כנפי השכינה' (משנה תורה, הלכות דעות ו, ד). ממקורות אלה ורבים אחרים מובן מאליו שהדימוי הוא של הסתופפות הגרים תחת האם הגדולה, השכינה, המגוננת על כלל ישראל שכבר מצטנפים תחת כנפי השכינה ומקבלים אליהם את אחיהם הגרים.
כך, במאה ה-13 שואל עובדיה הגֵר את הרמב"ם אם יוכל לומר בתפילה את המילים "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ", שהלא אלוהינו אינו 'אלוהי אבותיו'. מנגד, הוא מבקש שלא להסגיר בפומבי את היותו גר. ללא חת עונה לו הרמב"ם: יֵשׁ לְךָ לוֹמַר 'אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ', שֶׁאַבְרָהָם הוּא אָבִיךָ" והוא מוסיף ואומר: ויש לך לומר ['נוֹדֶה לְּךָ].. שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ', שלאברהם נתנה הארץ." אליבא דרמב"ם הארץ הזו שהגרים נלחמים עליה היום היא שלהם, כפי שהיא שייכת לכל יהודי אחר.
מסורת הזהר היא שורש של ענף יהודי מאוחר יותר, מן המאה השלוש עשרה, שצריך להכיר בכך שיש בו יסודות גזעניים (ולא פעם גם מיזוגנים), אשר השפיעו ומשפיעים באופנים שונים על המסורת וההלכה היהודית עד היום. מחקר אקדמי היסטורי משער כי תפיסת הזוהר משקפת התנגדות לתיאולוגיה הנוצרית ולמדיניות ההמרה של הכנסייה הקתולית אבל בעיני, זה לא רלוונטי. הזוהר מתפרש מתוכנו כאן ועכשיו, ובהקשר היהודי והישראלי של 2019, יש לדברים משמעות קשה והשלכות בעייתיות עוד יותר.
צריך להיות ברור שהנחות היסוד הגזעניות אינן מפרידות רק בין המתים אלא גם בין אנשים חיים. צבא הגנה לישראל משקיע רבות בקורסי "נתיב" המבקשים לגייר את זכאי חוק-השבות כדת משה וישראל, אולם לפי מסורת יהודית זו, כאשר גרי צדק אלה נהרגים חלילה על הגנת הארץ הם נפרדים מחבריהם לנשק: הם מתחת כנפי השכינה, וחבריהם – על כנפיה. וזאת יש לדעת: תיאולוגיה לעולם אינה נעצרת בעולמות עליונים. היא מחלחלת אל ההלכה, המנהג והמציאות בכללה באופן שיגלם את ערכיה. כך ראוי שיהיה ועלינו להיאבק על התפיסות התיאולוגיות שלנו. בהקשר זה, של עולמות עליונים ותחתונים, אעיר כי שינוי הנוסח ל'על כנפי השכינה' משנה גם את התמונה המיתית מהתכנסות תחת כנפי אם רחומה למיקום על כנפיים בעליונות וכוח. כלומר, פחות הזקקות וענווה.
הגרסה 'עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה' אינה אפשרות בלעדית. בחיפוש פשוט ב Youtube נשמע יוסל'ה רוזנבלט, מגדולי החזנים, מתפלל 'אל מלא רחמים' ואומר תַּחַת כַּנְפֵי השְׁכִינָה (דקה 0:35). לעומתו, אותו חיפוש יעלה את החזן הצבאי הראשי, סגן אלוף שי אברמסון, חוזר בעצרת ממלכתית ביד ושם (דרה 0:45), בטקס לזכר רבין (דקה 0:45) וביום הזיכרון לחללי צה"ל (דקה 0:45) ומתחזן 'עַל כַּנְפֵי השְׁכִינָה'.
אינני מעלה בדעתי שמדובר בבחירה של החזן הצבאי הראשי, אבל מישהו ברבנות הצבאית הראשית, שמעצבת את הטקסים הדתיים הממלכתיים שלנו, בחר במודע בנוסח הזה ופגע בערך היסוד המאפשר לצבא למלא את תפקידו – לכידות וממלכתיות. בחירה זו גם מצביעה על האחריות של כולנו, הציבור המשכיל הדתי, החילוני והמסורתי להתעקש לדעת, ללמוד ולהבין. אל לנו להתכופף בהכנעה, שיסודה פעמים רבות מידי בבורות, לכל הכרעה של גוף זה. האמנם אנחנו מבקשים שאלה הערכים שיבטא החזן של הצבא הישראלי? (ולמה, בעצם, אין מקום לנוסח האזכרה הספרדי?)
אני מציעה שנשוב אל העמדה של חז"ל ושל הרמב"ם, המהדהדים את הציווי 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר' ונאמץ את תמונת האם המגינה תחת כנפיה תוך דחייה של העמדה החדשה יחסית, החותרת תחת קיומנו. כי לפעמים הבדל של מילה אחת, מילת יחס, אכן מבטא יחס ועולם ערכי שלם. מעתה נקשיב כולנו היטב לתפילותיו של החזן הצבאי הראשי, ונתפלל שמתינו כולם יֶחֱסוּ תַּחַת כַּנְפֵי השְׁכִינָה יחד, כדי שנוכל לחיות יחד גם על פני האדמה.
