גם השנה אפתח את התפילה בליל יום הכיפורים במילים "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה"'. אולם השנה אומר אותן בבית הכנסת כשאעמוד במקומו של החזן, לראשונה בחיי אעבור לפני התיבה. מאז שקיבלתי על עצמי את התפקיד אני לוחשת לעצמי את המילים שוב ושוב ומקשיבה להן: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק". אוֹר זָרֻעַ, מטאפורה נפלאה.
אולם אחרי הפסוק מתהילים יגיע כָּל נִדְרֵי. כובד האחריות, ההתרגשות והצורך להיות מדויקת לעצמי ולקהילה שמאחורי ואיתי מחזירים אותי אל המילים המוזרות של כָּל נִדְרֵי ואל החיפוש: מה יש במילים האלה שמאפשר את הכניסה אל תוך יום הכיפורים?
כָּל נִדְרֵי כולו הוא רגע של סף. אנחנו אומרים את מילותיו בכוונה רבה אך אין הן מילות של תפילה בשום מובן. המילים כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי (ובעברית: כל הנדרים והאיסורים והשבועות הנידויים והחרמות…) נאמרות בתוך בית הכנסת אבל ללא פניה אל ריבונו של עולם. אין בכָּל נִדְרֵי לא שם ה', לא ברכה, ולא פסוקים עתיקים אלא שפה משפטית מדויקת של הפרת חוזה, ואף-על-פי-כן המילים נֶהֱגות כתפילה, שהלחן המוכר שלה מרעיד את הלב.
אך הסיפּיוּת של המילים האלה עמוקה עוד יותר משום שעל אף הטון המשפטי, המילים הללו נטולות מעמד או כח הלכתי. הייחודיות של כָּל נִדְרֵי מתבררת כאשר אנחנו נזכרים במקורו של הנדר היהודי. שורשיו בתורה שאומרת: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה'.. וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר". פסוקים אלה נארגו לפרטי הלכות במסכת נדרים, שמניחה שאם אדם נדר – בית דין הוא שמתיר את נדרו; הוא מולם. כך גם האשה מפרה נדר מול בעלה או אביה. הנודר ומתיריו הם כמו דיינים ונדון.
אבל לא כך בכָּל נִדְרֵי. כי בכָּל נִדְרֵי של בית כנסת אין בית דין אלא הסכמה רכה של קהילה, 'פּוּס' בינינו לבין עצמנו. ברגע הזה של תחילת יום כיפור נעלמת האבחנה בין מי שנדר למי שמפר את הנדר. כאן הכל מתערבל, כולנו נדרנו וכולנו מתירים בעת ובעונה אחת. בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להחליט: כאשר אנו אומרים "אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין" למי נתכוון – לעצמנו? או למי שעומד לצידנו? האם אנו מלאי הכרת טובה לקהל שמקבל אותנו אל תוכו או שמא נביט סביב אל העבריינים מאחורינו, ומצדנו ונצא לחפש?
כָּל נִדְרֵי מתיר לנו להביא אל תוך בית הכנסת את ההבטחות שלא קוימו והניסיונות שכשלו, כלומר את האנושיות שלנו, ובעיקר את ההבנה שכולנו כאלה. זו כנראה נקודת מוצא הכרחית לתפילה ולתשובה שכוחה בהיותה על הסף בין ערבו של חג לעיצומו של יום, בין הבדידות האנושית לקהילה, בין היומרה לכישלון, בבגדים חגיגיים ונעליים לא תואמות, עם השובע שממתין לרעב.
ולכן למרות שאין המילים האלה תפילה וגם לא הפרת נדר, כאשר יצטרף אלי הקהל בלחש בכָּל נִדְרֵי אני מקוה כי נכיר כולנו בכח של המילים לתקן, לרפא משהו בנפש ובקהילה, נכיר כי התפר בין שיחה של קהילה המקבלת אותנו לתוכה לתפילה הוא רגע של רוממות, והבנה כי האוֹר זָרֻעַ בנו והוא עוד ינבט וילבלב מתוכנו. כי כולנו יכולים להיות צדיקים, ואם רק נבחר להיות יִשְׁרֵי לֵב, נתברך בשִׂמְחָה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
