קהלת פרק ב': אם הכל טוב, למה כל-כך רע?

אמיר שאל אותנו מה היחס בין פרק ב בקהלת לפרק א

שאלה:

שלום רב, על מה הייתם מציעים לשים דגש בהוראת קהלת פרק ב?

תודה, אמיר.

תשובה:

שלום אמיר,

לדעתנו כדאי ללמד את פרק ב כהמשכו הישיר של פרק א ולעמת ביניהם:
עודנו מנסים להתאושש מהמכה הלא פשוטה שהנחית עלינו קהלת מיד בפתיחת חיבורו: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" – טבעי שננסה למצוא איזו קרן אור של אופטימיות להיאחז בה.

והנה, כמו בהזמנה, מציץ לעברנו במפתיע פסוק י בפרק ב: "כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל-עֲמָלִי", וכמו גם פסוק יג: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ".

נפלא! נראה שכל בעיותיו של קהלת נפתרו. אפשר לנשום לרווחה ולהכריז על מציאת המשמעות לחיים! אבל.. מהי? כאן כדאי לעסוק מעט בשאלה מה בפסוקים א-ט מביא את קהלת למסקנה הדרמטית הזו, ובעיקר לשאול:
האם השמחה הזו שרדה?

למגינת ליבנו נראה שלא. קהלת רק מחריף את הצהרותיו: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל" (פסוק יז)
"וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (פסוק יח).

וכמו מאליה עולה השאלה כעת וביתר שאת: מדוע? מה מביא את קהלת לשנוא כך את החיים ולחזור לעמדת המוצא שהכל הבל?

נראה שהפסוק הבא מספק לנו תשובה על כך: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם" (פסוק יד). אחרי שחווה, ראה וניסה הכל, קהלת צופה אל עיוורון המוות שלא מבדיל בין חכמים לטיפשים או בין טובים לרעים ומגיע למסקנה שאם כך, אין משמעות לחיים, כי כולם מגיעים בסוף אל אתו קו סיום – המוות.

קהלת אינו מזדעק רק על עצם עובדת היותנו בשר ודם שמקרה אחד יקרה את כולנו, אלא גם על חוסר הצדק וההיגיון בכך שאין שום יתרון לאדם שעמל, היטיב והחכים על פני אדם שכילה ימיו לריק. ובמילותיו של קהלת: וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל (פסוק טז).

המוות גורם לדבר נוסף – אדם אינו לקוח עמו את הישגיו אל הקבר. עובדה זו מסבירה את התובנה של קהלת שאין יתרון בעמל שעמֵל האדם. לאחר מותו הוא יניח את עמלו לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. והאדם הזה – "מִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ב, יט). כל מה שעמל עליו אדם בחייו עובר לאחר מותו ליורשו. ומיהו, שואל קהלת, אדם זה שישלוט בעמל זה שעמלתי? וכיצד ינהג במה שבחכמתי יגעתי עליו והגעתי אליו?

ההשתוות אל מול המוות, ומפעל חיים שעובר לאחֵר, הפיקו מקהלת התבטאויות קשות:

וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת-לִבִּי עַל כָּל-הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי גַּם-זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּהקהלת ב (יז-כ)

בפרק א מצהיר קהלת שהכל הבל ואילו בפרק ב הוא מסביר מדוע.


להרחבה ניתן לצפות בשיעורה של ד"ר רוני מגידוב שניתן בהשתלמות מפמ"ר. כמו כן כדאי לצפות בהרצאתו של הרב יעקב מדן באתר התנ"ך של מכללת הרצוג.

השארת תגובה