פרשת כי תצא – מצוות מעקה – מגלגלין חובה על ידי חייב

האם ביסוד ציווי המעקה טמונה הטלת אחריות, או שמא יש כאן התבוננות מעמיקה יותר? משה מאיר מפרש

 

בין המצוות הרבות שבפרשתנו, מצויה פרשת בניית המעקה: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. (דברים כב, ה)

מה פשר הציווי? על פניו התשובה פשוטה. הפסוק עצמו מורה כי מטרת בניית המעקה היא מניעת נפילת אדם מהגג. יש כאן הטלת אחריות על בונה הבית, למנוע היזק אפשרי. בכיוון הזה הולך בעל ספר החינוך [ספר המונה את המצוות ומביא להן פשר וטעם], מפאת חשיבות דבריו ויופיים אביא קטע ארוך מדבריו:

להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'], 'ועשית מעקה לגגך'. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב 'לגגך' דבר הכתוב בהווה, ולשון ספרי [כאן], ועשית מעקה, מצות עשה.
משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכעניין שאמרו זיכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש שתרצוץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זיכרונם לברכה [תורת כוהנים אמור פרשה ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהילחם ישראל מלחמת מצווה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה.
והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו מים מגולין מפני חשש שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושעור גילוין כדי שיצא הרחש מאוזן כלי וישתה, ואמרו בענין זה שיש משקין שיש בהן משום גילוי ומהן שאין בהם משום גילוי. ומחשש זה בעצמו אסרו ניקורי תאנים וענבים ורמונים וקישואין ודלועין והמלפפונות אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו ליחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחין או מצורעין או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים.לדעתו של מחבר ספר החינוך [המסתורי], המצווה מצויה בעין הקונפליקט שבין שני ערכים סותרים. מהצד האחד, האמונה בהשגחתו של בורא העולם שממנה נגזר כי אין אחריות לאדם על אשר מתרחש בעולם. מהצד השני, האחריות המוטלת על האדם למנוע פגיעה באדם. מצוות המעקה מורה כי ערך האחריות גובר על ערך ההשגחה. למרות קיומו של מושג הנס, שאף הוא מטה את הכף להסרת האחריות מהאדם, מביא המחבר את כלל החכמים 'אין סומכין על הנס' המטה לצד השני. מושג הנס מושם בסוגריים, וההתנהלות בעולם היא כאילו אין נס ועל כן האחריות, ועל כן החובה לבנות מעקה. מאחר וזה פישרה של הפרשה, אפשר להרחיב אותה לכל קבוצת מניעות ההיזק והזהירות, כולל הזהירות שחובה על האדם לנהוג ביחס לעצמו. שימו נא לבכם שכל הדוגמאות שמביא בעל ספר החינוך הינן דאגה של האדם לעצמו.ספר החינוך, מצוה תקמו

הרשו נא לי להביא בפניכם כיוון פרשנות ומחשבה אחר. הפילוסוף השנוי במחלוקת – מרטין היידיגר – טען שהפילוסופיה היוונית וכל התרבות שהתפתחה ממנה וסביבה, שמה את האדם במרכז. בכך היא מעוותת את תמונת המציאות, ומשליכה על המציאות את תכונות התודעה האנושית [הוא כמובן לא היה הראשון שטען זאת, והוא צועד כאן בעיקר בעקבותיו של קאנט]. היידיגר מציע דרך אלטרנטיבית, השמה את האדם [הסובייקט] בסוגריים. בדרך זו נעשה ניסיון, שאחרים טוענים שהוא בלתי אפשרי, להקשיב לישות ולא להשתלט עליה. בהשראה של אלטרנטיבה מחשבתית זו, בואו ונחזור אל המצווה שבפרשתנו. התורה מצווה לבנות מעקה, כדי שלא נשים דמים בביתנו. מה פשר שימת הדמים? על פי בעל ספר החינוך, זהו ביטוי מטאפורי לאחריות.

קצה חוט להבנה אלטרנטיבית מהווה הביטוי 'כי יפול הנופל'. כך 'פותחת' הברייתא בתלמוד את הביטוי:

תנא דבי רבי ישמעאל: 'כי יפל הנפל ממנו'. ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.                                                                  שבת לב, א

התמונה שמציירת הברייתא שונה מהתמונה של ספר החינוך. האיש הוא נופל מלכתחילה, גזר דינו נגזר בשמים. אין אחריות מוטלת על בעל הבית. השאלה היחידה היא האם במערך הסיבתי יגלגלו השמים את ההתרחשות כך שהאיש יפול מבית ראובן, או שהוא יפול מבית שמעון. זאת זיקה קלושה אל התוצאה – מותו של האיש, חלשה עשרת מונים מזיקת האחריות שמעמיד בעל ספר החינוך.

מכאן נפנה אל הדמים. אם נפל האיש בביתו של ראובן, הרי בבית הזה יש דם. דמו של ההרוג. לכך יש משמעות לא מוסרית אלא אונטולוגית. זהו בית מוכתם, שהמגורים בו פגומים. כפי שהארץ מקיאה את יושביה שנטמאו, כך הבית מגיב לדמים שבו. בתמונה זו לא האדם נמצא במרכז, אלא הישות – הארץ, הבית, הדם [ולא האדם].

אפשר לחשוב איזו משתי התמונות מתארת טוב יותר את היש. האדם הרציונאלי נוטה להעדיף את התמונה הראשונה, מי שחושב אחרת [כמו היידיגר] יעדיף את התמונה השניה. גם אתם – הקוראות והקוראים – מוזמנים לחשוב איזו תמונה מתארת את היש באופן הקרוב יותר לתמונת עולמכם. אך בואו ונתבונן בשאלה אחרת: איזו מבין שתי התמונות פועלת פעולה מוסרית חזקה יותר?

מקובל לחשוב שככל שנגביר את האחריות, כך תגבר מידת המוסריות. הרשו לי לפקפק בכך. האחריות מתרכזת באדם, והאדם – מה לעשות – הוא יצור מוגבל. איזה משא הוא יכול לשאת על כתפיו? גם הרקולס ואטלס כוחם מוגבל, מה עוד בני אדם רגילים. בכל פעם שקורית תקלה באחת ממערכות חיינו, אנחנו ממהרים להטיל אחריות על העומד בראשה ועורפים את ראשו. אבל במציאות המערכות גדולות מהאדם, והכשלים מתרחשים במבנים סיבתיים שהאדם והיחיד הם הערות שוליים להם. סופה של ההתרכזות באדם הוא מעבר מדאגה לאחר לדאגה אגואיסטית של האדם לעצמו. בתמונה אלטרנטיבית, האדם לא מתיימר לשלוט במציאות. מתוך צניעות וענווה והכרה במקומו, הוא מנסה לנווט את ספינת חייו בין גלי הרוע והסכנה שבישות. הציווי לבנות מעקה על פי התמונה האלטרנטיבית איננו שייך לחובת הזהירות המובילה בסופו של דבר להתרכז באני [כבהרחבת המצווה על ידי ספר החינוך], אלא לבריחה מהדמים ומגלגלי השיניים של העולם שיכולים לפגוע במישהו דווקא בביתי שלי. האם תודעת האחריות והשליטה במציאות 'עושה את העבודה' ומגביר את הטוב בעולם, או קריאת המציאות וניסיון לנווט בין משבריה? אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה גוברת.

השארת תגובה