"כשאחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו, וגם באלוהים. קדיש אינו הצדקת הדין, אלא הגדלת כוח ה' מחדש." כך מסביר הרב ד"ר שרגא בר-און את מהות תפילת הקדיש. בשיחה עם אלכס צייטלין, במסגרת הסדרה "באים אל הפרופסורים", הוא מרחיב על ההיסטוריה המפתיעה של תפילת האבלים המפורסמת – מלימוד תורה ועד תיקון העולם ושמו של הקב"ה.

תפילת הקדיש נתפסת כיום כתפילה המרכזית ביותר של האבל, המביאה רבים לבית הכנסת, אך היא מלאה בחידות היסטוריות וליטורגיות. בניגוד לרוב סידור התפילה, הקדיש כתוב בעיקרו בארמית, והוא חריג בכך שאינו מזכיר את שמו המפורש של האל. המקורות הקדומים מורים כי הקדיש לא החל כטקס אבלות או כחלק אינטגרלי מתפילת בית הכנסת, אלא כטקס חתימה שנועד לרומם את האל לאחר סיום לימוד התורה בבתי הכנסת והמדרשות.

לאחר חורבן בית המקדש, עבר מקום שכינת האל מן ההיכל החרב והועתק אל מקום הכינוס והלימוד של הקהילה. באמצעות המענה הקורא להגדיל ולברך את שם ה', הציבור החזיר את האלוהות לתמונה והכריז כי ביתו של האל נמצא כעת בבתי הכנסת והמדרשות.

בר-און הסביר כי הפתיחה "יתגדל ויתקדש" מתכתבת עם חזון מלחמת גוג ומגוג שבספר יחזקאל, שבו האל מגדיל ומקדש את שמו על ידי הרס. אולם ה'קדיש' מציע תפיסה הפוכה וצומחת של אחרית הימים: תפילה לגאולה שתבוא בדרך של שלום, כפי שמסכם הקדיש בבקשה: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

מנהג אמירת הקדיש על ידי היתומים, כך מתברר, התפתח רק בשלבים מאוחרים בימי הביניים, בהשפעת אגדות המדגישות את יכולת הבנים לסייע לגאול את הוריהם מן הגיהנום. אולם, קריאה עמוקה יותר מציגה את הקדיש בעת האבל כמעשה של צידוק הדין, המפגין נאמנות לאל גם ברגע השבר. לפי תפיסה זו, כשאדם נפטר, לא רק בני האדם חווים אובדן, אלא גם האל נחלש משום שאיבד שותף לבריאה. אמירת הקדיש היא אפוא מעשה של תיקון עולם, שבו הקהילה מתגייסת שלוש פעמים ביום כדי להגדיל את שם ה' מחדש בעולם שהוא לא מושלם, ולהביא אותו אל השלום המיוחל.