תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

צדק תרדוף: פעילותו של בית דין צדק לענייני אישות בראשות הרב דניאל שפרבר

צדק תרדוף" משואה שגיב במאמר מרתק על הרציונאל המניע של הרב דניאל שפרבר מאחורי הקמת בית הדין הפרטי בראשותו
ד"ר משואה שגיב היא עמיתת מחקר במרכז דוד הרטמן. במסגרת זו היא משתתפת בקבוצות מחקר, חוקרת, כותבת ומרצה על שאלות של משפט, לאומיות ודת ובפרט עמיות יהודית והמשפט הישראלי. נוסף על מינויה במכון, שגיב היא המנהלת האקדמית של המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומרצה מן החוץ בפקולטה. היא בעלת תואר ראשון (בהצטיינות) במשפטים ומדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני (בהצטיינות) מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, ותואר שלישי במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב.

"שמחים היינו לו נהפכנו לבלתי רלוונטיים לחלוטין, ותיעשה המלאכה בצורה מושלמת על-ידי הרבנות הראשית לישראל, באמצעות בתי הדין שלה. אלא שבינתיים, כאמור, כל עוד אין זו המציאות, מוטלת על שכמנו האחריות לעיין, לדון ולהכריע לטובתן של מבקשי חסד וצדק ורחמים. ובכך נוכל להוכיח ברבים כי אכן דרכיה של ההלכה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

(הרב דניאל שפרבר, 'מדוע הקמתי בית דין רבני פרטי')

בתחילת יוני 2018 התיר בית דין פרטי, בראשותו של הרב דניאל שפרבר, את נישואיה של צביה גורודצקי, לאחר עשרים שנות עגינות. בית הדין, הנקרא בית דין צדק לענייני אישות בראשות הרב דניאל שפרבר, הוקם ביוזמת ארגון "מרכז צדק לנשים", שליווה את גורודצקי לאורך הדרך. בפסק הדין קבע בית הדין כי נישואיה של גורודצקי בטלים, ומעולם לא היו תקפים. פסק דין בעניין צביה אסתר שרה סבטלנה בוגוסלבסקי גורודצקי של בית דין צדק לענייני אישות בראשות הרב דניאל שפרבר (4.6.2018); תמר דרסלר, "חלק מהדיינים מקבלים את המינוי ע"י ועדה שרובה חרדים, לכן הם נוטים להחמיר". כחודש לאחר מכן, ביולי 2018, שחרר בית הדין הפרטי של הרב שפרבר עגונה נוספת, אשרת בן-חיים אברג'יל, הפעם ביוזמת ארגון מבוי סתום.פסק דין בעניין פלונית של בית דין צדק לענייני אישות בראשות הרב דניאל שפרבר (19.7.2018), וראו גם בכתבה שבהערה הקודמת. שני הסרבנים, גז ובן חיים, אף עתרו לבג"צ בגין הסנקציות החברתיות שהוטלו עליהם על-ידי בתי הדין הרבניים, אך עתירתם נדחתה. בג"צ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים. שני המקרים הללו נחשבו במשך שנים למקרי עגינות קשים ביותר, שבמסגרתם הוטלו על הסרבנים כל הסנקציות האפשריות שמתיר החוק. מאיר גורודצקי נמצא במאסר משנת 2001 בשל סירובו, ושרון בן-חיים לא שוהה בישראל. ועתה, בתוך פרק זמן של פחות מחודשיים, הותרו שתי הנשים.

בית הדין הפרטי של הרב שפרבר משקף אסטרטגיה שהולכת וקונה אחיזה בקרב אקטיביסטיות ואקטיביסטים דתיים ליברלים במאבקם על זהותה היהודית של מדינת ישראל. במסגרת אסטרטגיה זו, דמויות בעלות שיעור קומה מקימות מוסדות פרטיים שמציעים שירותים דומים אך טובים (ומתונים) יותר לתפיסתם בתחומים שבהם למדינה יש מונופול, כדוגמת כשרות (מיזם השגחה פרטית), נישואין (מיזם חופות), או גיור (גיור כהלכה).

באופן מעניין, בית הדין הפרטי של הרב שפרבר – כמו גם המסגרות הפרטיות האחרות שהקימו אקטיביסטים דתיים ליברליים – עושים שימוש באותו גורם שיוצר את הבעיה החברתית בכדי לפתור אותה. בית הדין הפרטי של הרב שפרבר פועל במקביל לבתי הדין הרבניים של המדינה. בשניהם הגורם המנחה את בעלי הסמכות הוא הדין העברי ביחס לנישואין וגירושין. אך בעוד שהמדינה באמצעות בתי הדין הרבניים הרשמיים משתמשת בהלכה באופן שמפלה וכובל נשים, בית הדין הפרטי של הרב שפרבר משתמש בפתרונות ההלכתיים שישחררו נשים ומעניק להם תוקף. השימוש של הארגונים הפמיניסטים הדתיים ובית הדין הפרטי של הרב שפרבר באותו גורם שיוצר את הבעיה החברתית בכדי לפתור אותה משקף את זהותם כמבקרים חברתיים מחוברים, דהיינו, אנשים המעבירים ביקורת על החברה בה הם חברים, כחלק ממנה ומתוך מחויבות ונאמנות לה.הביטוי מבקר חברתי מחובר (connected critic) נטבע על-ידי מייקל וולצר בתגובה לדמותו של המבקר החברתי האינטלקטואל הבודד והמנותק מהחברה, אשר רווחה לאורך מרביתה של המאה העשרים (Michael Walzer, Interpretation and Social Criticism, 1987). וולצר טען כי ראוי שביקורת תיעשה "מבפנים", על ידי נשים ואנשים המחויבים לחברה שאת הנורמות שלה הם מבקרים, ואכפתיים כלפי עתידה. לטענתו, לאורך ההיסטוריה פעלו מבקרים חברתיים רבים, כדוגמת נביאי ישראל, אחד העם, ג'ורג' אורוול, גנדי ומונטסקייה. מטרתם היא, בעת ובעונה אחת, לשנות את החברה ולשמור אותה ועליה. לכן, הם לא מבקשים להחליף את ההלכה, אלא לשנות את הדרך שבה נעשה בה שימוש לרעה. יצירת המוסדות הפרטיים, אם כן, מאפשרת לאקטיביסטיות ואקטיביסטים לערוך תיקון לנורמות עליהן מתבססת החברה הדתית ולשימוש הקיים בהן במדינה.

הפעילות האקטיביסטית במסגרת אסטרטגיה זו מעוררת שאלות רבות. מה טיבן של הגישות ההלכתיות שבאות לידי ביטוי במסגרת פעילות מעין זו? מה מיקומה של אסטרטגיה זו ביחס לאסטרטגיות אחרות באותו מאבק חברתי? מהן התוצאות בשטח של פעילות מעין זו: האם היא מקדמת שינוי או דווקא תגובת נגד מצד הממסד? בפסקאות הבאות אתמקד בהיבט אחד של אסטרטגיה זו, והוא המשמעות המשפטית-מדינתית של הפעילות האקטיביסטית.

מטרתה של הפעילות האקטיביסטית ליצירת תחרות למערכת המשפט המדינתית היא להפעיל לחץ על המדינה לשנות את מדיניותה, ובכך לקדם שינוי חברתי. פעילות זו מבוססת על ההנחה שהמדינה היא האמצעי הראוי והיעיל ביותר להסדיר את חיי אזרחיה, אך משום שהיא כושלת בכך, על האקטיביסטיות להפעיל על המדינה לחץ המגיע מחוץ למערכת המדינתית, באמצעות תחרות עם מערכת משפט לא-מדינתית משגשגת. תוצאתו הרצויה של לחץ זה היא שינוי מדיניותה של המדינה אשר תוביל עם הזמן להפסקת פעילותה של המערכת הלא-מדינתית (או היטמעותה בתוך המנגנון המדינתי).

בית הדין של הרב שפרבר מדגים במידה רבה פעילות מעין זו. בית הדין כונס לראשונה ביוזמת עו"ד ניצן כספי-שילוני מארגון "מרכז צדק לנשים" משום שמערכת המשפט המדינתית בדמותם של בתי הדין הרבניים מסרבת לעשות שימוש בכלים הלכתיים אשר ימגרו את תופעת סרבנות הגט ובעיית העגונות. כדבריה של עו"ד כספי-שילוני: "מאחר שצביה נואשה מבית הדין הממלכתי, וממילא לתפיסתה נזקקה בעיקר לפתרון ניצן כספי שילוני, "הפיתרון היחיד לעגונות – הפקעת קידושין". הלכתי למצבה, החלטתי לעזור לה להגיע לאנשי הלכה שאינם כפופים למערכת בתי הדין הרבניים, הרוויה בפוליטיקה ובתפיסות הלכתיות נוקשות".

ניתן להעריך שלו הייתה המערכת המדינתית עושה את תפקידה נאמנה ומיישמת את הפתרונות ההלכתיים הקיימים להתמודדות עם בעיית סרבנות הגט, הצורך בפעילותו של בית הדין הפרטי היה פוסק. רוצה לומר, לא נראה שההתנגדות של האקטיביסטיות לפעילותה של המערכת המשפטית נובעת מכפירה במרכזיותה של המדינה כאחראית על הסדרת תחום נישואין וגירושין. אלא, מקורה של ההתנגדות בביקורת החריפה על אופן ביצוע ההסדרה. מסקנה זו נתמכת בדבריו של הרב שפרבר על הממסד הדתי: "הדיינים בבתי הדין מכירים את הכלים ההלכתיים, אבל הם לא מנצלים אותם. זה חמור דווקא בכל מה שקשור לעגינות. ההלכה הכירה במציאות הקשה של נשים עגונות ויצרה קוּלות אדירות כדי להקל עליהן, אבל הדיינים לא משתמשים בקולות הללו. הגוף הבוחר של הדיינים הוא גוף מוטה, ורוב הדיינים שנבחרים משתייכים לאסכולה אידאולוגית־פוליטית־הלכתית מסוימת. אם הדיינים לא עושים את מלאכתם נאמנה, מישהו אחר צריך לעשות אותה. בתי הדין היו צריכים להיות יותר אמיצים". אריאל הורוביץ, "אפשר להקל, אבל דיינים חוששים ממה שיאמרו עליהם". מכאן, שאם ימוגרו הפוליטיקה והשחיתות, אין מניעה מבחינת האקטיביסטים שהמדינה תהיה המסדירה העיקרית או אף הבלבדית של דיני הנישואין והגירושין. כפי שאומר הרב שפרבר: "הימנעותם של בתי הדין הרבניים מלהגיע להכרעת הדין ולהתיר נשים אלה מכבלי עגינותן, ובהימנעות זו לגרום  צער ונזק עצום ומתמשך לתקופות ארוכות, הינה בעיני בגדר של עבירה שבין אדם לחברו. גניבת חופשיותן ופגיעה בנפשן הן עבירות חמורות, שאין יום הכיפורים מכפר עליהן, בידם של הדיינים הללו המפתח לפתיחת שערי החופש, הגאולה והישועה". דניאל שפרבר "מדוע הקמתי בית דין רבני פרטי?". וכן, "התקווה שלי היא שהיוזמות הפרטיות יעודדו את התחרות ויגרמו לרבנות הממלכתית להיות טובה יותר. מונופול מוחלט הוא דבר רע, והתחרות יכולה לרפא את הרבנות הראשית. אם היא לא תשפר את דרכיה יתרחש תהליך טבעי של החלשת המוסד הזה, עד שהוא ילבש צורה אחרת".שם.

דבריו של הרב שפרבר יוצאים מן הלב וחודרים אל הלב. אך לא ניתן להתעלם מהמחירים הטמונים בפעילותם של מוסדות פרטיים המתחרים למדינה. בראש ובראשונה, בניגוד למדינה, המוסד הלא-מדינתי אינו כפוף לעקרונות שלטון החוק. המוסדות הפרטיים אינם מחויבים לסדרי הדין, לכללי הראיות, ולזכויותיהם של הנתבעים, ואין עליהם פיקוח שיפוטי מסודר. כך, למשל, שותפיו של שפרבר למותב בית הדין נשארו נסתרים ואינם עומדים לביקורת ישירה של הציבור. כללים אלו אינם כללים פרוצדורליים גרידא, אלא עקרונות מהותיים, השומרים מפני הטיית הדין ומקדמים את האמת והצדק של ההליך המשפטי, פרטי או ציבורי.

בנוסף, לפעילות בית הדין הפרטי, כמו גם פעילותם של מוסדות פרטיים אחרים, יש מחיר עמוק של המרת האחריות המדינתית באחריות הפרטית. השימוש בחלופות למערכת המדינתית מחזק את הנרטיב שלפיו המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות אחראית לתמיכה ולשיפור של החברה, ועל כן על הפרטים בחברה לחפש דרכים חלופיות ליצירת רפורמה חברתית. אך אם אנו מאמינים שהמדינה יכולה וצריכה להיות אחראית לתמיכה ולשיפור של החברה, אזי הסרת האחריות מכתפיה איננה ראויה ואף מעניקה לה תירוץ להתנערות מחובותיה. במילים אחרות, עולה החשש שבמקום ליצור תיקון במערכת בתי הדין הרבניים, בית הדין הפרטי ישמש תירוץ להקשחת העמדות הנוקשות גם כך של בתי הדין הרבניים בנושא העגונות.

לעניות דעתי, לפחות נכון להיום, נראה שהמצב הוא דווקא הפוך. שבועיים לאחר פסיקתו של בית הדין של הרב שפרבר בעניין גורודצקי, בית הדין הרבני בחיפה, בראשותו של הרב אברהם מאיר שלוש, התיר את נישואיה של אשתו של עודד גז, שהתפרסם לאחר שבית הדין הרבני הגדול פרסם את שמו ותמונתו וקרא לציבור להחרים אותו. בית הדין (המדינתי) קבע שנישואיהם של בני הזוג בטלים, ומעמדה של האשה כרווקה שלא נישאה מעולם. קובי נחשוני "אשתו של עודד גז שוחררה מעגינותה: 'לא גרושה, נחשבת רווקה'". יש להניח שפסק דין זה נכתב לפני פרסומו של פסק הדין בעניין גורודצקי, אך נדמה בעיניי שפסק דין גורודצקי הקל על בית הדין הרבני בחיפה לפרסם את פסיקתו, ואף תמרץ אותו לעשות כן.

במדינת ישראל, שעיגנה את הדין העברי בענייני נישואין וגירושין בחוקי המדינה, תופעת סרבנות הגט היא קשה וחריפה. אל מול נסיבות אלו, בית הדין הפרטי של הרב שפרבר לוקח על עצמו באומץ משימה שהמדינה כושלת בה. בעת ובעונה אחת הוא פועל במקום המדינה (לשחרר עגונות) ומנסה להניע את המדינה לפעולה (נכונה) בעתיד. במציאות הנוכחית, פעילות זו היא נחוצה. אך חשוב לזכור שפעילות אקטיבסטית מעין זו – בוודאי אם תהפוך למוסד קבוע וארוך טווח – עלולה להיות מסוכנת לשלטון החוק ולא רצויה מנקודת מבט ממלכתית. חששות אלו הם משמעותיים, וחובה שיעמדו כל העת בפני האקטיביסטים וראשי המוסדות הפרטיים.

בית הדין הפרטי הוקם בסיוע מרכז צדק לנשים

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics