תמכו בנו
צדק בעידן פוסט-מטריאליסטי

תורות של צדק חלוקתי עוסקות בדרך-כלל באופן החלוקה הנכון של משאבים חומריים. אך על פי מדדים שונים אנו נמצאים בפתחו של עידן פוסט-מטריאליסטי, המתאפיין בעלייתם של ערכים כמו כבוד עצמי, קהילתיות ושמירה על הסביבה על חשבון הדאגה לרמת החיים החומריים. איזו תפיסת צדק נדרשת בעידן כזה בכל הנוגע לחלוקת המשאבים והרווחה?
ד"ר דני אטאס מנסה לענות על שאלה זו באמצעות פרשנות מחודשת לתיאוריית הצדק של הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס

פרסום ספרו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס "תורת צדק" בשנת 1971 שינה באחת את שדה הדיון בפילוסופיה פוליטית. אל מול שיקולים של רווחה ותועלת הציב רולס את ערך השוויון כשיקול מרכזי, וביקש להחליף את הבירור המושגי בשאלות כגון "מהו צדק" בדיון בשאלות נורמטיביות כמו "איך ראוי לחלק את המשאבים". בעקבות רולס, הפכה סוגיית החלוקה הצודקת לסוגיה המרכזית שהעסיקה את הפילוסופיה הפוליטית בארבעים השנים האחרונות.
כנגד התפיסה המצדדת בחלוקה שווה של הכנסה ועושר בכל מחיר, ביקש רולס להצדיק חלוקה לא שוויונית, אך בתנאי שמטרתה היא שיפור מצבו של זה שיש בידו כמות המשאבים הנמוכה ביותר. הוא הניח שחלוקה אי-שוויונית עשויה לכוון את בני האדם לעיסוקים שונים ולהשקעת מאמץ ברמות שונות, וטען כי אפשר ורצוי לנצל סוג חלוקה כזה כדי ליצור מערכת תמריצים שתשפר בסופו של דבר את מצבם של כולם, ובפרט את מצבם של הנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי. יהיה זה אי רציונאלי, טען רולס, להתעקש על חלוקה שוויונית שאינה מטיבה עם אף אחד, ואף עלולה לעתים להיות גרועה מבחינתו של כל אחד ואחד (ובפרט מבחינתו של זה הנמצא בתחתית הסולם הכלכלי), כאשר חלוקה אי שוויונית עשויה לשפר את מצבם של כולם.
סוגיות שונות ומגוונות נפתחו לדיון בעקבות התיאוריה של רולס: במוקד אחד הדיונים עומדת השאלה האם שיקולים אלו של יעילות כבר כלולים בתוך עקרון הצדק עצמו, או שמא עקרון הצדק מחייב תמיד חלוקה שוויונית בלבד. דיון חשוב אחר הוא בשאלת מושא החלוקה – מהו אותו דבר שאותו יש לחלק באופן שוויוני? האם אלו הם המשאבים שבאמצעותם יוכל אדם לקנות לו רווחה (גם אם יסתבר שמאותה כמות משאבים יוכלו אנשים שונים להפיק מידה אחרת של רווחה), או האם תהיה זו הרווחה בעצמה?
כך או כך, בספרו הפנה רולס את תשומת הלב העיקרית לחלוקה של טובין חומריים, וכך עשו גם אלה שבאו בעקבותיו – ממשיכיו ומבקריו כאחד. בעקבות כך, התמקד הדיון בשאלות של צדק חלוקתי בארבעים השנים האחרונות בהיבט החומרי של החלוקה: הכנסה ועושר. ואולם, לפי נתוני הבנק העולמי, מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת עלה התוצר הריאלי לנפש במדינות המפותחות פי 1.5-2, והרווחה החומרית של אנשים בחברות שפע השתפרה בהתאמה; במילים אחרות – בימינו, קיומו החומרי הבסיסי של האדם ברוב החברות נעשה מובטח. במצב כזה, בו רווחתם החומרית של בני אדם רבים כבר הושגה, מתעוררות שאלות רבות לגבי טיבה ואופייה של החתירה לשוויון ברווחה בין בני האדם.

אכן, מדדים שונים מצביעים על כך שיתכן ששליש העולם השבע מצוי על סיפו של עידן פוסט-מטריאליסטי, אם לא עמוק בתוכו. עידן זה ניתן לאפיון בשני היבטים: אובייקטיבי וסובייקטיבי. מבחינה אובייקטיבית פוסט-מטריאליזם מתאפיין בכך ש"משאבים" לא חומריים תופסים משקל הולך וגדל ב-wellbeing (איכות חיים, או רווחה במובנה הרחב) של אדם. במצב כזה, את מצבו של האדם ניתן לשפר באופן ישיר ואפקטיבי לא על ידי הגדלה נוספת של עושרו (ובתוך כך את סל הצריכה שלו), אלא על ידי הבטחתם של ערכים אחרים כמו איכות הסביבה, עבודה משמעותית, כבוד עצמי, השתייכות לקהילה ויחסים בין-אישיים. ריצ'רד וילקינסון וקייט פיקט מביאים בספרם "The Spirit Level" תוצאות מחקרים שונים המצביעים על כך שמדדים כגון בריאות, חינוך ואושר, מושפעים פחות מרמת ההכנסה האבסולוטית של האדם ויותר מרמת ההכנסה היחסית שלו לסביבתו; משמעות הדברים היא כי הממוצע של מדדים אלה מושפע פחות מעושרה של החברה ויותר ממידת השוויון שבה.
מבחינה סובייקטיבית, עידן פוסט-מטריאליסטי מאופיין בכך שסולם הערכים בו משתנה. הדאגה לרמת חיים חומרית או הדחיפות המיוחסת לה פוחתת לטובת ערכים אחרים כמו הוגנות, הגנה על בעלי חיים, ושמירה על הסביבה; אנשים מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר על מוצרים ולפגוע ברמת החיים החומרית ובלבד שיקודמו ערכים אלה. אכן, מחקריו של רונלד אינגלהרט על עמדות וערכים מצביעים על שינויים עמוקים במערך הערכים בחברות שפע, כך שיתכן ונכון לאפיין חברות אלה כפוסט-מטריאליסטיות גם מן ההיבט הסובייקטיבי.

ג'ון רולס, מתוך אתר "ויקיפדיה"

כאמור, בעידן החדש בו נמצא העולם המערבי נדרשת הפילוסופיה הפוליטית לבחינה מחודשת של הדיון המקובל בצדק חלוקתי ובתפיסות הצדק השוויוני שפיתחו רולס וממשיכיו. המחקר בו אני עוסק מפנה את תשומת הלב לאתגר זה; הוא מצביע על המציאות המשתנה ומעלה את הצורך לבחון את מידת ההתאמה של אותן תפיסות צדק לעידן הפוסט-מטריאליסטי שכנראה מצוי לפתחנו.
אני סבור שבתיאוריה של רולס עצמו ישנם המשאבים להתמודד עם אתגר זה, ולפיכך במחקרי אני מציע פרשנות מחודשת לתיאוריה זו, המחלצת אותה מחיבוק השיח המטריאליסטי-צרכני שאפיין עד היום את הדיון בצדק חלוקתי. במסגרת הפרשנות המחודשת לתיאוריה של רולס בכוונתי להדרש למספר שאלות מרכזיות שעליהן יש לתת את הדעת בעידן פוסט-מטריאליסטי:

א. מהי תפיסת הטוב או ה-wellbeing המתאימה לעידן פוסט-מטריאליסטי? תפיסת הטוב המובלעת ברוב תיאוריות הצדק הנדונות כיום קשורה לרווחת הצרכן, כלומר לסיפוק העדפותיו של הפרט; תפיסה זו של הטוב מניחה שככל שיסופקו יותר מהעדפותיו של האדם, או יועמדו לרשותו יותר משאבים לסיפוק העדפותיו, כך יהיו חייו טובים יותר. בעבודתי אנסה להראות שתפיסה כזו של טוב אינה תקפה עוד כאשר משאבים חומריים נעשים פחות רלוונטיים להשגתו, ואדרש למונחים חדשים לאפיון הטוב המתאימים למציאות המתהווה.

ב. יש להניח שגם בעידן פוסט מטריאליסטי עדיין קיימים טובין חומריים ולפיכך – עדיין עולה שאלת חלוקתם הצודקת. מהו אם כן עקרון הצדק ההולם חלוקת משאבים חומריים בעידן פוסט-מטריאליסטי? "קדימותנות" (העדפה מוחלטת לנמצאים בתחתית המדרג הכלכלי), "מספיקנות" (הבאת כמה שיותר אנשים אל מעל סף רווחה מינימלי) או חלוקה שוויונית מוחלטת? במילים אחרות – האם בשעה שסופקו כל צרכיו הבסיסיים החומריים של כל פרט, נחלשת ההצדקה לחלוקה לא שוויונית שמטרתה היא שיפור מצבם של החלשים, או שמא זו החלוקה שיש להמשיך בה? האם לשוויון יש עתה ערך אינסטרומנטלי בלבד, או שהוא בעל ערך כשלעצמו?

ג. מהו משקלם הראוי של השירותים הציבוריים מול הצריכה הפרטית בעידן שבו הרווחה אינה חומרית? כאשר הטובין שאינם ניתנים לרכישה בכסף – סולידריות, יחסים בין אישיים, עבודה משמעותית ועוד – מקבלים בולטות וגוברת חשיבותם, נראה שמן הראוי כי גם חלקה של ההוצאה הציבורית תעלה ביחס לצריכה הפרטית.

השארת תגובה