מותו של יורגן הברמאס בגיל 96 הוא אקורד סיום של אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. כנקודת מוצא לדיון אבחין בין שני סוגי פילוסופיות: הראשון, מממש את אידיאל "הפילוסופיה כמדע חמור". מונח זה שהשגיר הוסרל, מניח שהפילוסופיה היא סוג של ידיעה על העולם ועל הקיום שיש להחיל עליו קטגוריות מדעיות מובהקות. פילוסופיה זו נכתבת על ידי פילוסופים, עבור פילוסופים. היא רואה בפילוסופיה מקדש של ידע. אפלטון, הוא הדמות האידאלית של פילוסופיה זו, וראה בידע תכלית עצמית. הסוג השני, רואה בפילוסופיה ביטוי של יכולת האדם לשפוט את חייו ולהבנותם באופן רציונלי-ביקורתי. מקומה של הפילוסופיה אינו במקדש האקדמי, אלא בשוק החיים. היא אמורה ללוות את האדם בכל נתיבות חייו; היא מאפשרת לו להציג את שאלותיו על הקיום בצורה רהוטה, ומסייעת לו להבין את העולם ואת חייו. תכליתה של הפילוסופיה היא פרקטית: היא מכוונת אל החיים, ולפיכך היא ממוקמת בתוך החיים; היא מבטאת את העובדה שהאדם לא רק חי אלא גם חושב את חייו. דמות המופת של פילוסופיה מסוג זה היא סוקרטס.
פילוסופיה שמוקדה הוא החיים הצמיחה פילוסופיות שונות: בקצה האחד מצויה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שגיבורה הוא היחיד הנאבק על משמעות חייו בלב אימת הקיום. גיבוריה הגדולים של פילוסופיה זו הם: קירקגור, ניטשה, היידגר, יאספרס, סארטר וקאמי. בקצה האחר מצויה הפילוסופיה הפרגמטית, שערש לידתה היא ארה"ב. הפרגמטיזם רואה בפילוסופיה ביטוי של המשגת החיים הממשיים היום-יומיים. גיבוריה הם ג'יימס, פירס, לואיס ופול וייס.
הברמאס דחה את המחשבה האקזיסטנציליסטית. גיבורו אינו היחיד הנאבק על משמעות קיומו. הוא אימץ את המסורת שראשיתה אצל אריסטו, שלפיה האדם הוא יצור מדיני, החי עם בני אדם אחרים. יש קירבה מסוימת בין הגותו של הברמאס לבין הפרגמטיזם, אבל מסלולה שונה.
ערש לידתו הפילוסופית של הברמאס הייתה אסכולת פרנקפורט. הוא היה תלמידם של תאודור אדורנו ומקס הורקיימר. אסכולה זו הוקמה בשנות ה-20 של המאה הקודמת במטרה לשלב בין מרקסיזם לפסיכולוגיה וסוציולוגיה. שאלת היסוד שלה הייתה: מדוע המהפכה הפרולטרית לא התרחשה, ומדוע האנושות שוקעת לתוך ברבריות. תשובתם של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הותירה ירושה של ייאוש. בניגוד להם, יורגן הברמאס הקדיש את חייו לבניית פיגומים של תקווה רציונלית על גבי אותן הריסות. אם הדור הראשון של אסכולת פרנקפורט הניח שהאור כבה, הברמאס לימד שכל עוד אנחנו מסוגלים לדבר זה עם זה, הפתיל עדיין בוער.
כדי להבין את הברמאס, חייבים להבין את הצל הכבד שהטילו עליו מוריו. בספרם המונומנטלי "דיאלקטיקה של נאורות" (1944), אדורנו והורקהיימר טענו כי הנאורות, שהבטיחה לשחרר את האדם מהפחד ומהמיתוס, הפכה בעצמה למיתוס דורסני. הם השגירו את המושג "תבונה מכשירית", המסמנת סוג של חשיבה שעוסק רק ביעילות, בשליטה ובאמצעים, ולא במטרות מוסריות. לטענתם, אותה תבונה שאפשרה את המדע והקידמה, איפשרה את הבירוקרטיה הרציונלית של השמדה (אושוויץ).
מבחינתם, הנאורות הגיעה למבוי סתום. התבונה בגדה באדם. הברמאס, שהחל כעוזר מחקר של אדורנו, סירב לקבל את גזר הדין הפסימי הזה. הוא טען כי אדורנו והורקהיימר טעו בזיהוי התבונה: הם ראו רק צד אחד שלה.
החידוש המהפכני של הברמאס היה המעבר מפילוסופיה שהניחה כי היחס הבסיסי של האדם לעולם ולזולתו הוא יחסי סובייקט-אובייקט, לפילוסופיה בין-אישית. האדם אינו סובייקט נרקיסיסטי, שזולתו הוא רק אובייקט עבורו; האדם חי עם בני-אדם אחרים ומתפתח עמם.
ההכרה בקיום הבין-אישי כתבנית הקיום האנושי, ראשיתה אצל הפילוסוף פרידריך היגל. הכרה זו הולידה פילוסופיות שונות. חידושו החשוב של הברמאס מצוי בתובנה שקיום אנושי משמעו קיום תקשורתי חברתי. הוא זיהה את המרחב הציבורי שבו אנו חיים כמרחב של תקשורת, דיאלוג ונוכחות. הוא לא שלל כליל את קיומה של התבונה המכשירית. הוא הצביע על כך שלצידה קיימת תבונה תקשורתית. זוהי תבונה שאינה מבקשת לשלוט, אלא להגיע להבנה; ביטויה העמוק של תבונה זו מגולם בשפה, שאינה רק כלי להעברת מידע. היא נושאת בתוכה פוטנציאל לשחרור אנושי. זאת, אם השיח מתנהל באופן שוויני.
קביעה כללית זו מבוססת על ההבחנה בין שני רבדי חיים חברתיים: האחד מסומן במונח "המערכת": המדינה והכלכלה. כאן שולטים הכסף והכוח, והלוגיקה היא של יעילות. השני הוא עולם החיים: מרחב המשפחה, התרבות והקהילה. כאן שולטת התקשורת והבנה הדדית. לדעתו, הבעיה של המודרנה אינה הנאורות והרציונליות, אלא מה שכינה "הקולוניזציה של עולם החיים": המצב שבו הלוגיקה של המערכת – כסף כוח ושלטון פוליטי – פולשת לתוך עולם החיים ומשחיתה אותו. תפקיד התיאוריה הביקורתית, לפי הברמאס, הוא להגן על עולם החיים מפני פלישה זו.
אדורנו והורקהיימר נרתעו מההמונים, וראו ב"תעשיית התרבות" מכשיר לסימום הציבור. אולם הברמאס האמין בציבור. הוא החיה את מושג "המרחב הציבורי" – זירה שבה אנשים פרטיים מתאספים כדי לדון בביקורתיות בשלטון.
לדעתו, הדמוקרטיה היא הפתרון לדיאלקטיקה של הנאורות. אם נצליח ליצור תנאים של "מצב שיחה אידיאלי" – שבו רק הטיעון הטוב ביותר קובע ולא הכוח הפוליטי או הכסף – נוכל לממש את הבטחת החירות של הנאורות מבלי להידרדר לטוטליטריות. הברמאס ביקש לשמר את המחויבות לביקורת חברתית, את השאיפה לשחרור אנושי ואת ההתנגדות לפוזיטיביזם, שראה במדע חזות הכל. הוא שינה את הפסימיות לאופטימיות זהירה, את הביקורת על "התבונה" לביקורת על "השימוש בתבונה", ואת הבוז לליברליזם להגנה נלהבת על מוסדות הדמוקרטיה והחוק. כי הברמאס האמין באדם, וביכולתה של החברה להתמודד עם הרוע ואימי המציאות.
הברמאס לא היה רק אקדמאי פורה; הוא היה המצפן המוסרי של אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא היה הוגה שסירב להיכנע לייאוש הפוסט-מודרני והתעקש כי השפה האנושית נושאת עימה את המפתח לחירות. מפעלו הוא עדות לאמונה עמוקה בכוחה של המילה המדוברת ובאפשרות של בני אדם, למרות כל המחלוקות, להגיע להבנה הדדית.
עבורו, המודרנה הייתה "פרויקט שלא הושלם". הוא טען כי הכשל אינו בנאורות עצמה, אלא באופן המצומצם שבו תפסנו את התבונה. הברמאס הבין שהדמוקרטיה תלויה בקיומו של "מרחב ציבורי" – זירה שבה אזרחים דנים בענייני השעה באופן רציונלי וחופשי מכפייה, מרחב החיים החברתיים שבו מממשים יחידים וחברות את הקיום הבין-אנושי.
המרחב הציבורי נגיש לכל האזרחים; הוא אינו מבוסס על מעמד והיררכיה. במרחב זו השיח פתוח. זהו מרחב המאפשר דיאלוג. במרחב זה חווים בני אדם את חירותם ואת היכולת לתקשר ביניהם. המרחב הציבורי יכול היה להיווצר רק על ידי הדמוקרטיה וערכי היסוד שלה, החופש והשוויון.
אכן, אף במרחב פוליטי לא דמוקרטי, בני אדם חיים במרחבים ציבורים; הם פוגשים זה את זה במרחבים שאינם בתיהם הפרטיים, אבל למרחב זה אין מעמד מכונן בהווייתם. לעיתים הוא נתפס כמאיים ומפריע לקיומם האנושי האמיתי.
המסורת הפילוסופית שבין אפלטון לדקרט ורוסו, הניחה שהאדם מממש את קיומו כאני מחוץ לקיומו החברתי-תרבותי: היו שהניחו – אריסטו ודקרט – כי האדם הוא סובייקט, והיו שהניחו – רוסו והמסורת הרומנטית – כי האני האמיתי של האדם אינו מתממש בחיים החברתיים, השוללים את הווייתו האותנטית של האדם. מסורת זו לא שללה את העבודה שהאדם חי חיים חברתיים. היא טענה שחיים אלה אינם מימוש הקיום האנושי הראוי.
הברמאס דחה עמדות אלה. הוא טוען כי בני-אדם מתממשים במרחב הציבורי, שבו הם יוצרים דיאלוג ותקשורת אלה עם אלה. רק המעתק משלטון אוטקרטי לדמוקרטיה איפשר זאת: הדמוקרטיה אינה רק שיטת משטר, היא פרויקט של שחרור האדם
הברמאס הזהיר כי המרחב הציבורי נמצא תחת איום מתמיד של "רפיודליזציה" – מצב שבו המדיה המסחרית והאינטרסים הכלכליים הופכים את האזרח הדיאלוגי לצרכן פסיבי של תעמולה. המרחב הפוליטי והמרחב הציבורי מצויים אפוא בעימות מתמשך לא על אינטרסים וכוח, אלא משמעות הקיום האנושי.
הבארמס התעמת עם גאורג גאדמר, המניח כי הפרשנות והקיום אנושי הם "מיזוג אופקים", בין העבר – המסורת והתרבות שלתוכה בני-אדם נולדים, לבין ההווה והעתיד הפתוח. גאדמר הניח כי הבנה אנושית מותנית במה שכינה "קדם-הבנות"; היינו המסורת והתרבות שבתוכה אנו פועלים. עמדתו של גאדמר מהווה קרקע נוחה לצמיחת עמדה שמרנית, שלפיה בני-אדם מותנים בעברם.
הבארמס דחה זאת וטען כי המסורת עלולה להיות "תקשורת מעוותת באופן שיטתי", שכן "המסורת אינה רק מקור של משמעות; היא גם מקום של כוח ושליטה". לדעתו, "רק הרפלקסיה הביקורתית משחררת את הסובייקט מן התלות בכוחות שהתקבעו במסורת באופן בלתי מודע." ההיסטוריה והתרבות אינן גזירת גורל. חירותו הביקורתית של האדם אינה נשללת לעולם. ובעידן זה במיוחד יש לתפעל את התבונה הביקורתית ככלי לביקורת ולשחרור. כי האדם אינו רק מה שהוא כבר, אלא גם מה שהוא עשוי להיות בכוח שיפוטו הרפלקטיבי-ביקורתי.
אחד משיאי הגותו, אליה הגיע בשנות השמונים של המאה ה-20, היא ההבחנה שכבר צוינה בין שני הכוחות המנוגדים הפועלים בחברה: "עולם החיים" המסמן את מאגר המשמעויות, התרבות והיחסים הבין-אישיים שבהם אנו פועלים מתוך רצון להבין זה את זה, ו"המערכת" המסמן את המנגנונים הכלכליים והבירוקרטיים הפועלים לפי לוגיקה של יעילות, כסף וכוח.
הברמאס השגיר את המושג "הקולוניזציה של עולם החיים". הוא הזהיר שברגע שהכסף והבירוקרטיה פולשים לתחומים כמו חינוך, משפחה ותרבות, הם מחריבים את התקשורת האנושית: "המנגנונים של היגוי המערכת חודרים אל תוך עולם החיים… ומביאים לפתולוגיות של תקשורת שעוותה באופן שיטתי". קשה להחמיץ את הרלוונטיות של דבריו לחיינו כאן בישראל בעת הזאת.
הברמאס לא רק תבע דיאלוג, הוא עצמו ניהל דיאלוגים עם פילוסופים חשובים במאה העשרים. באמצעות דיאלוגים אלו התפתחה הגותו והשתכללה.
בשנת 1995 הוא ניהל פולמוס עם ג'ון רולס, התיאורטיקן החשוב של הליברליזם. השאלות שהשניים עסקו בהם היו שונות: הברמאס התמודד עם שאלת החיים החברתיים. ג'ון רולס התמודד עם הצדק הפוליטי. כדי לכונן צדק הציע רולס ניסוי מחשבתי אותו סימן במונח "מסך הבערות": כדי לכונן צדק פוליטי יש להתעלם מהשוני וההבדלים בין בני-אדם, ולחזור אל המצב המקורי, ולהתייחס אליהם רק כיצורי אנוש. לדעתו, חלוקת המשאבים ההוגנות חייבת להתבסס על הסתרה זו. הברמאס תקף את המודל הזה כ"מונולוגי"; זהו ניסוי מחשבתי שלפיו אדם אחד החושב לבדו, מכונן את הצדק, וכך כתב: "המשתתפים במצב המקורי [של רולס] אינם באמת מנהלים דיאלוג… צדק דמוקרטי מחייב תהליך של נימוק ציבורי שבו כל אחד יכול לומר 'לא' לטיעון של האחר." עבור הברמאס, צדק אינו נוסחה מתמטית, אלא תוצאה של דיון חופשי בין אזרחים שווים המכירים זה בזכויותיו של זה.
ההכרה בחשיבות השיח הבין-אישי מקרבת את הברמאס להגותו של לוינס. הברמאס פיתח את ה"אתיקה של השיח", המעבירה את המבחן המוסרי מהפרט אל המרחב הבין-אישי, דיאולוגי. נורמה תקפה רק אם כל המושפעים ממנה הסכימו לה בדיון.
בשנותיו המאוחרות, הוא הבין שהדיון הרציונלי זקוק ללב מוסרי, לחמלה ולקבלת האחר, ובנקודה זו הוא התקרב לעמנואל לוינס. לוינס הצביע על האחריות המוחלטת שיש לאדם כלפי ה"אחר", והצביע על הפגיעות של האחר. הברמאס אימץ את רעיון הפגיעות האנושית והכיר בכך כי בני-אדם הם יצורים פגיעים. רק המוסר מגן על בני-אדם בפגיעותם הנוכחת גם במרחבי הזיקה ההדדית. כיוון שבני-אדם זקוקים לזולתם, הם זקוקים למוסר: "המוסר מגן על היחסים של הכרה הדדית בין בני אדם, משום שהם יצורים פגיעים במידה קיצונית… הפגיעות הזו נובעת מכך שהאדם מעצב את זהותו רק דרך הזיקה לאחר." האחריות האתית של לוינס מתורגמת אצל הברמאס למבנה משפטי אוניברסלי של זכויות אדם גלובליות.
ההכרה בפגיעות האנושית, כמו גם בזיקה הבין-אישית המתמדת, הובילה את הברמאס לאחת התפניות המפתיעות ביותר שלו – היחס לדת. בדיאלוגים עם הוגים כמו צ'ארלס טיילור, הוא הודה כי החברה החילונית סובלת מ"דימום של משמעות". בניגוד לליברלים, שביקשו להשתיק את הדת, הברמאס הציע את "חובת התרגום". הוא טען כי על המדינה הליברלית להקשיב למאמינים: "על המדינה הליברלית לצפות מאזרחיה החילוניים שלא יפסלו על הסף תרומות דתיות לדיון הציבורי כחסרות היגיון. עליהם להניח כי בתוך המסורת הדתית טמונים פוטנציאלים סמנטיים של משמעות."
צ'רלס טיילור מההוגים החשובים ביותר של השיח הרב-תרבותי ביקר את הברמאס על כך שהוא עדיין מעדיף את השפה החילונית, ולכן דרש תרגום. אך שניהם הסכימו כי דת וחילוניות חייבות לקיים "למידה הדדית" כדי להציל את המודרנה מניכור וריקנות. בהגותו המאוחרת יותר הברמאס נתן משקל חשוב יותר לקול הדתי, כבסיס לאתיקה ולחיי אנוש ראויים.
הגותו של הבארמס אינה הגות של אקדמיה מנוכרת. כמבקר חברתי הוא תרגם את התיאוריות המורכבות שלו למעשים. הוא היה תומך נלהב של האיחוד האירופי וטבע את המושג "פטריוטיות חוקתית" – נאמנות לערכים דמוקרטיים במקום ללאומיות אתנית. בסוגיית זכויות הפליטים, הוא ראה בזר את ה"אחר" של לוינס, שכלפיו יש לנו מחויבות מוסרית שמעבר לגבולות המדינה. בביו-אתיקה, הוא הזהיר כי הנדסה גנטית תהפוך ילדים ל"מוצרים" ותהרוס את השוויון הסימטרי הדרוש לשיח אנושי. השמירה על ה"נתון" האנושי היא בעיניו התנאי האחרון לחירותנו.
יורגן הברמאס הותיר אחריו עולם פילוסופי עשיר המבוסס על האמונה ש"התבונה היא השיחה שאנו מנהלים זה עם זה". הוא חיבר בין הקור של הרציונליות המדעית לבין החום של האחריות המוסרית. הוא לימד אותנו שדמוקרטיה אינה מצב סטטי, אלא פעולה מתמדת של תרגום והקשבה.מורשתו קוראת לנו לא לוותר על הדיאלוג, גם כשהוא נראה בלתי אפשרי. בעולם של קיטוב ואלימות, קולו של הברמאס מהדהד כתזכורת לכך שכל עוד אנו מדברים, אנו עדיין יכולים להיות חופשיים. פרויקט המודרנה לא הושלם, והאחריות להמשכו מוטלת כעת עלינו.
