"אם משרטטים את המלחמה דרך קטגוריות של אור וחושך – אז או שניצחת, או ש'הלך עליך'."

שנה לפרוץ המלחמה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שוחח משה רדמן עם פרופ' אבי שגיא בתוכנית הרשת "כל הקלפים על השולחן" על המצב במדינה. בשיחתם הם דנו במלחמת חרבות ברזל בהקשר של מצבה של היהדות הישראלית היום: איך קרה שקיצונים מנסים להשתלט על הפוליטיקה, על העם וגם על מטרות המלחמה הזו דווקא במסווה של ״יהדות״?

שגיא דיבר על מגמה של "הקצנה תיאולוגית" שמעבר להקצנה דתית, שפירושה הוא "שבמקום להתמקד בשיתוף פעולה אנושי, מתעסקים בשאלה 'מה האל רוצה'. זהו מפנה בציונות הדתית, שתמיד היתה פרגמטית, שיתפה פעולה עם התנועה הציונית, ולא ראתה בהיסטוריה של העם היהודי השב לארצו 'היסטוריה קדושה'."

וזו לא רק פנייה חדה מהתנועה הציונית ההסטורית. "זו התנתקות ממש מהעם היהודי. הפרטיקלוריזם הנוקשה, האלים והפנטי לא מקובל על רוב היהודים בעולם. התהליך העמוק של הלאומנות מוביל ליצירת עם יהודי חדש."

איך קרה שהצד הליברלי, שלא סותר לדעתו של שגיא את ערכי הציונות הדתית – נחלש היום כל כך? איך קשורה ההקצנה הלאומנית והדתית בקרב הציונות הדתית לתהליכים שקרו אחרי מלחמת ששת הימים, ויום הכיפורים שאחריה? עד כמה הפוליטיקאים אחראים על המגמות האלה? ומה עושים כאשר קרע בתפיסות ערכיות מתנקז עד לצורך הקיומי להכריע בשאלות של חיים ומוות: של ניהול המלחמה הזו, של בניית הנרטיב שלנו מול העולם, ושל החלטה על עיסקאות להשבת חטופים?