אין חדש תחת השמש.
בביקורי בוותיקן באוקטובר 2025 חוויתי שכתוב עובדות רווי אנטישמיות, כשתיאור של אירוע שבו הייתי מעורבת עוות כדי "להחזיר" אותו אל תבנית עמוקה – גלגול ההאשמה על היהודים.
כמה רחוק היה שכתוב זה מתיאור המציאות בשיר הילדים המפורסם של קטיה מולודובסקי (המוכר בתרגומו של אלתרמן) "גלגולו של מעיל", שבו מתארת מולודובסקי ברוך ובהומור את שכתוב הזמן דרך קורות משפחה יהודית ענייה בוורשה והתרפטותו של מעיל.
אל קריית הוותיקן הוזמנתי על ידי ד"ר כרמה בן יוחנן להשתתף במשלחת הרשמית למפגש עם האפיפיור ליאו 14 ברומא, כחלק מאירועי ציון 60 שנה להחלטת הותיקן מ-1965, "נוסטרה אטטה" ("בימינו אלה") המסירה את האשמה הקולקטיבית של צליבת ישו מהיהודים עד סוף כל הדורות.
החלטת הוותיקן התקבלה למחרת השואה, כשינוי עמוק בקתוליות. שלושת חלקיה הראשונים מכירים בדתות העולם: לא עוד מסעות המרת דת עקובים מדם כדוגמת הרקונקוויסטה – כיבוש ספרד מידי המוסלמים במאה ה-15, והפרק הרביעי האחרון והמפורט מוקדש ל"שאלה היהודית". יש בו הסרת אשמת הצליבה לדורות, גינוי לשנאת היהודים, והגדרת העם היהודי כמי שקיבל את התורה ובה ההתגלות המבשרת על בואו של ישו, המשיח.
ב"נוסטרה אטטה" חסרים מרכיבים רבים של היחס ליהודים. היא משמרת, למשל, את האמביוולנטיות של הערצה-אימה מהיהודי, הנותר עדיין יוצא דופן. הוא אמנם קיבל את ההתגלות והבשורה, אך נותר כשונה. ובכל זאת,יש במסמך פריצת דרך מכוננת.
ב-60 השנים שעברו מאז התקבלה ההחלטה היא הלכה והתעממה, עד לגל האנטישמיות השוטף את העולם בימינו אלה. לכן נאומיו של האפיפיור, בצד קיום של שלושה ימי דיון באוניברסיטה הגריגוריאנית ברומא, וכנס מקביל בירושלים באוניברסיטה העברית ובמרכז טנטור הנוצרי, היו מקור לתקווה.
ביום השני של הכנס נשא האפיפיור ליאו ה-14 דברים שבהם גינה מפורשות את האנטישמיות והדגיש את הבסיס התיאולוגי לשורשים היהודיים של הנצרות. הוא הדגיש "את האקטואליות של החלטת הנוסרה אטטה" ודיבר על "יחסים חדשים בין הכנסיה הקתולית ליהדות".
זו הפעם הראשונה בתולדות הכנסייה שיש לנו טקט דוקטרינלי עם בסיס תיאולוגי מפורש, המתאר את השורשים היהודיים של הנצרות באופן מבוסס מקראי. הוא הוסיף ש"ההחלטה נוקטת עמדה נחרצת נגד כל צורת אנטישמיות, ומלמדת שאיננו יכולים לקרוא באמת לאלוהים – אבינו, אם אנו מסרבים להתייחס באחווה לכל איש או אישה שנוצרו בצלם."
למחרת הדרשה הוזמנו לשמוע את דרשתו השבועית של האפיפיור, שהוקדשה לציון החלטת ה"נוסטרה אטטה", משלחות היהודים (ללא הבדל בין מוזמנים מישראל או מהתפוצות, הוזמנו לשבת על הבמה בחזית כנסיית סן פטרו, ובסיום הונצח האירוע בצילום קבוצתי. המשלחות הוכנסו משער צדדי, וכך גם אני, שחזותי "לא מסגירה" את זהותי, שויכתי ל"יהודים".
אותה שעה כבר מילאו את הכיכר הענקית מאות אלפי מאמינים מכל חלקי העולם. חלקם עשו את הלילה באוהלים ושקי שינה כדי להבטיח את מקומם. האווירה הייתה חגיגית, וכשעבר האפיפיור ב"פופ-מוביל" מבעד לקבוצות המאמינים, הם קיבלו את פניו במזמורים ובתרועות אקסטטיות.
נכנסו אני וויויאן ליסקה, פרופסור כבוד באוניבסיטה העברית וראש המכון היהודי באוניברסיטת אנטוופן, שקועות בשיחה. ואז, כשעברנו על פניו של השומר השוויצרי, הוא סינן לעברנו בסלידה "יהודים" (juifs). החלפנו בינינו מבטים נדהמים: "השומר השוויצרי מתבטא כך, אחרי שאמש שמענו את דבריו הנחרצים של האפיפיור המוקיע נחרצות את האנטישמיות?"
ויויאן פנתה לשומר: "אמרת juifs?"
"לא אמרתי" הכחיש השומר השוויצרי.
"ועכשיו אתה משקר?!" ענתה ויויאן.
וכתשובה פלט השומר רעש של יריקה שהפנה בתיעוב לעברנו.
המשכנו מזועזעות. הגשנו תלונה לממונה. הוא התנצל והבטיח שהדבר ייחקר.
כבר באותו רגע הרהרתי על עומק התת-מודע המודחק של הסטיראוטיפים שהזינו את הטחתו הספונטנית של החייל השוויצרי, ועל גודל המשימה של הכנסייה הקתולית במאמציה להתמודד ולשנות את מעמד היהודים בתודעה הנוצרית ברחבי העולם.
במאמרו בעיתון האוסטרי "די פוכטה", גריגור מאריה הוף, תיאולוג נוצרי, סקר את האירוע ברומא וכרקע תיאר את התקרית האנטישמית בכניסה לותיקן. ויויאן התראיינה ל"לה רפובליקה", אני התראיינתי ל"אסושייטד פרס" ברומא, ול"קתפרס", הקתולית בוינה. ההדים התקשורתיים התפשטו מלוס אנג'לס ועד סין, דרך הגרדיאן, הליברסיון ורבים נוספים, כל עיתון הביא את האינפורמציה בדרכו, ובהתאם לאידיאולוגיה שלו, וקשר בינה ובין 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, כטריגר להתפרצות האנטישמיות העולמית.
הפרשה הועברה לחקירה פנימית של הוותיקן. נמסר שמצלמות השיטור לא מכוונות לקליטת שמע, ולכן "הראיות" מצומצמות. בפרסומיו הדגיש החוקר מהוותיקן את תפקידם המסורתי של השומרים החפים מרבב. ועד היום, יותר מחודשיים אחרי המקרה, לא פורסמו תוצאות החקירה, ולא קיבלנו התנצלות רשמית.
ואז הגיע המאמר בבטאון הקתולי Silere non Possum ("אי אפשר לשתוק"), וכותרתו: "השומר השוויצרי. האשמות שווא ששימשו למניפולציה של האפיפיור".
המאמר מתאר את האירוע כעלילת דברים יהודית, השואפת לעשות מניפולציה של דברי האפיפיור, ולהפוך את החייל השוויצרי לקורבן. הדיווח מדגיש את העובדה שאין שום ראיות, ולכל אורכו משתמש ב"לכאורה" לתיאור האירוע.
המאמר מאריך בהצגה אוהדת ומלאת רוך של יושרם של חיילי הצבא "העתיק בעולם", ומזהיר שאסור שייפלו קורבן ל"האשמות השווא". הוא מתרה לא להפוך את דברינו, להוכחה. ושואל רטורית "איפה טמונה האמת?" – שאלה שעליה כבר ענה במניפולציה מתוחכמת של ניסוח הדברים.
כסופרת אני יכולה רק להרהר על תהליך הדה-הומניזציה של האחר, כיצד האחר הופך לחסר זהות, ואז חשוד בהונאה. אחר וזר אשר שוב ניתן להשליך עליו את האשמה.
אלא שהפעם חוויתי אני עצמי, לצידה של ויויאן ליסקה, את מה שקרה, ונגדנו הוטח בתיעוב הכינוי Juifs. חוויתי על בשרי את התהליך שבו עובדות מאבדות את אמינותן, בלהטוטי שפה, מוכחשות נמרצות, ומהופכות. חוויתי בעצמי את התהליך הידוע ממקרי האונס, שבהם במהלך המשפט הופכת הקורבן לנאשמת.
המלחמה בעזה חייבת להיחקר תוך הדגשת חלקם הנכבד של איראן ובני בריתה, תוך תיאור של אחריות החמאס על אומללותם של תושבי עזה. ואנו בישראל נקראים לחקור ולשפוט כל מעשה חריג שנעשה על ידי הצבא בעזה או על ידי פורעים ביהודה ושומרון. זהו חשבון נפש ישראלי דחוף, הנדרש כדי להבטיח את פנינו המוסריות.
אולם האירוע בותיקן לימד אותי עד כמה עמוקה שנאת היהודים העתיקה; עד כמה כל אמצעי השפה והמניפולציה של דיווח, עד כדי שכתוב העובדות, יוצקים שמן טרי על מדורה עתיקה. נוכחתי לדעת עד כמה המערכה בה אנו עומדים כיום היא עמוקה וקשה.
השפה היא מותר האדם. ניתן להלהיט בה יצרים, להפיץ סיפורי שווא. אנו נקראים להשתמש בה ביושר, כדי להרבות אחווה בין כל בני הדתות והאמונות בעולם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
