בפרק נוסף בתוכנית "לבי ער" שהוקדש לשאלה שוחחו מורן מישל ורגב בן דוד על "מה משמעותן של שאלה ושל תשובה?" מישל פתחה בסיפור אישי על הרגע שבו יצאה מהפגנה ונתקלה בתומך בן גביר שקילל אותה ואז אמר: "במה את יהודיה בכלל?" "כשהלכתי הביתה," אמרה, "השאלה הזו נשארה איתי."

בן דוד הציע לראות את זה כשייכות למשפחה: "מצד אחד זו עובדה ביולוגית, ומצד שני, אני צריך לבחור את התוכן של חיי כבן למשפחה הזו. במה בפועל אני מממש את עובדת היותי יהודי.

"יהודים ויהודיות שואלים כמעט בכל דור מה המשמעות של להיות יהודי.  הרבה ממובילי התנועה הציונית ראו בדעת תורה ובמצוות חלק מהמשמעות הזו, אבל לאו דווקא הסיפור המרכזי. המבט הציוני רואה באורח החיים ההלכתי יצירה שנועדה לשמור עלינו בי תנאי גלות, והמפעל הציוני בין היתר נועד לאפשר קיום יהודי שלא נשען דווקא על ההלכה."

מסיבה זו מסתייג בן דוד מהתפיסה של "חזרה" בתשובה כאילו מדובר על אורח חיים הלכתי שהיה שם תמיד: "אם נסתכל על התנ"ך ונסתכל על עדויות ארכיאולוגיות אנחנו נראה שעם ישראל הקדום לא שמר בכזו דקדקנות על המצוות, וגם מצוות שהיו לא מתקרבות בהיקף שלהן להלכה הגלותית."

אבל מה קורה כשבמקום לגדל "אפיקורסים", גדלים "עמי ארצות"? איך ממשיכים ללמד את כתבי הקודש, כדי שגם בדורות הבאים תהיה משמעות למחויבות הציונית למוסר ב"רוח הנביאים"? איך מפשרים בין הרצון ללמד יהדות בישראל לבין המחלוקת בין המחנות בשאלת ה"הדתה"?

"הנכונות להקשיב, ולהיות מסוגל גם להגיד מה חושב הצד השני, ואפילו פה ושם לשנות את דעתי – זו יכולת אינטלקטואלית שאנחנו מכירים מהתלמוד, והיא בוודאי נדרשת מאיתנו," אמר בן דוד.

לקראת סיום דיברו השניים על כך שמאז שבעה באוקטובר: "אין כמעט מחנה שלא גילה שהוא טעה בדברים מאוד מרכזיים." בן דוד פנה למושג ה"מבוכה" של ההוגה ברל כצנלסון, כהצעה לשהות בתקופה הזו, שבה קרסה קונספציה אחת וטרם נולדה האחרת. "זה שגיליתי שטעיתי עוד לא אומר שעליי לבחור בכל החבילה שמציע מישהו אחר. עלינו להשיל עכשיו בזהירות את הנשלים שלנו, ולתת לתשובות לצמוח מתוך חמלה וסבלנות."