תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"ערבים זה בזה"

ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. היא חוקרת קבלה, פסיכואנליזה ומגדר, ומרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכון ת"א לפסיכואנליזה. ספרה של קרא-איוונוב קניאל, "קדשות וקדושות -אימהות המשיח במיתוס היהודי", ראה אור בשנת 2014 וזכה בפרס פינס ובפרס וורבורג (סדרת הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד). ספרה "חבלי אנוש – הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" ראה אור בהוצאת כרמל בשיתוף עם סדרת "פרשנות ותרבות", 2018. ספרה החדש:

המושג "ערבות" והקביעה כי "כל ישראל ערבים זה בזה" עברו גלגולים שונים במסורת היהודית. כפי שמראה ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, בעוד שבמקרא ובספרות חז"ל הודגשה הערבות של אדם לחטאי חברו, בספרות הקבלה פותחו ההיבטים החיוביים של הערבות, הן בהקשר התיאולוגי והן בפרקטיקה היומיומית

התחנה הראשונה לבחינת גלגולו של המושג ערבות נמצאת בספר בראשית. כאשר מנסה יהודה לשכנע את יעקב אביו לשלוח את בנימין עם האחים היורדים לשבור שבר במצרים, הוא מצהיר: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג ט). הערבות מופיעה כאן ברגע קשה, ובהקשר שלילי: כאשר קורה אסון או במקרה של סכנת חיים צצה הערבות, במסגרתה אדם אחד נושא באחריות לאדם אחר.

אכן, חז"ל המשיכו את המסורת המקראית והדגישו את קיומה של ערבות בעיקר בהקשרים שליליים. כך למשל במדרש ספרא, שטבע את האמרה המפורסמת "כל ישראל ערבים זה בזה", מתפרשת הערבות כאחריות הדדית לחטאים של עם ישראל:
'"וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" [ויקרא כו לז] – אינו אומר 'איש באחיו' אלא 'איש בעון אחיו'. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".

(ספרא בחוקותי ז)

באופן כללי, דומה שבספרות חז"ל באה לידי ביטוי האחריות ההדדית של עם ישראל אלו לאלו בעיקר בהקשר ההלכתי, ובייחוד במקרים של אי-ציות למערכת ההלכתית. אנו מוצאים שלל דימויים מעניינים של חז"ל לתפיסה זו, המבקשים להמחיש את ההשפעה השלילית של מעשיו הרעים של אדם על חבריו. כך למשל, נמשל האדם החוטא לאגוז בודד הנשמט מתוך ערימת אגוזים ובכך מדרדר את כולה (שיר השירים רבה ו יא); עם ישראל נמשלים לעז שכאשר ראשה לוקה, כל אבריה סובלים (ויקרא רבה ד ו); במשל מפורסם אחר מדמה המדרש את החוטא לאדם הקודח תחתיו חור בספינה ואינו מפנים את ההשלכות של מעשיו על כלל הנוסעים (שם).

ההקשר השלילי של הערבות בולט כל-כך, עד שבמקום אחד דומה שהתלמוד משתמש בדברי המדרש אותם ראינו לעיל, לפיהם "כל ישראל ערבים זה בזה" בכדי לקשר בין הערבות לבין עבירות:
"וכל עבירות שבתורה [נפרע האל רק מן החוטא ו]מכל העולם לא?!
והכתיב [=והרי כתוב] '"וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" [ויקרא כו לז] – איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה!".

(בבלי שבועות, דף לא ע"א)

תשובת הסוגיה לשאלה זו היא שהאל מעניש אחרים בעוון החוטא רק במקרה שהם לא מחו על חטאו. כך או כך, ניכר שהגמרא מבקשת לחזק את הזיקה שבין הערבות לבין העבירות.

שינוי מהותי בתפיסת העריבות ההדדית התרחש בספרות הקבלית. תפיסות קבליות הידקו את הערבות ההדדית וצבעו אותה באור אינטימי וחיובי יותר, ובנוסף, החילו אותה לא רק על בני האדם אלא גם על העולם האלוהי – מעתה האדם "ערב" באופן אישי לאלוהות ו"אחראי" עליה. הבסיס לשינוי זה הוא כפול: ראשית, התפיסה הקבלית האנתרופומורפית, לפיה דמות האל מורכבת מאיברים איברים, בדומה לגוף האדם, ולצדה התפיסה התיאורגית, לפיה האדם הוא האחראי לכינון ה'גוף' האלוהי באמצעות מעשיו. כך, למשל, קיום המצוות נתפס בקבלה כדרך להעצים את האלוהות, לכונן את 'אבריה' השונים ולהביאם לשלמות. נוסף לכל אלו, הקבלה פיתחה את הרעיון כי כל אדם קשור באופן מהותי לדמות האל הקוסמית ו'משתתף' בה; כל אדם הנברא בצלם אלהים מהווה מעין איבר בגופו של האל, וממילא – למעשיו ישנה השפעה ישירה על הדמות האלוהית.

עץ הספירות (איור מן המאה ה-16, מתוך תרגום לטיני ספר "שערי אורה" מאת ר' יוסף ג'יקטיליה)

ייתכן שרעיון זה הושפע בין היתר מהתפיסה הנוצרית הרואה את הכנסיה כ"גוף המשיח" (Corpus Christi): "כן אנחנו הרבים גוף אחד במשיח, וכל אחד ואחד אבר לחברו" (האגרת אל הרומיים יב, ה). כך או כך, בניגוד לתפיסה החז"לית, לפיה הערבות באה לידי ביטוי בכך שהאל מעניש אדם אחד על חטאיו של אדם אחר, הקבלה מציעה תפיסה אורגנית, לפיה בני האדם קשורים זה לזה באופן טבעי. אכן, הדימויים השליליים בהם משתמשים חז"ל לתיאור הערבות (ערימת האגוזים המידרדרת, החור בספינה) מוחלפים בקבלה בדימויים חיוביים יותר, כמו דימוי הגוף האלוהי המשותף לכל בני האדם. את משל העז החז"לי, לפיו כאשר ראשה של העז לוקה סובלים גם שאר איבריה, מחליפה תפיסה אודות השלמת הגוף האלוהי במאמץ משותף, למשל בעזרת מניין של עשרה יהודים מתפללים, המסמלים יחד את עשר הספירות מהן מורכב העולם האלוהי (זוהר ח"ג, קכו ע"א). כמובן שתפיסה זו מהדקת את הקשרים בין בני האדם גם בהקשר השלילי – כאשר אדם חוטא, הוא פוגע בגוף האלוהי כולו – אך חידושה העיקרי הוא בהוספת הנופך החיובי הכללי, והחלפת הדימויים השליליים בדימויים חיוביים.

טקסט המבליט את החידוש הקבלי בתפיסת הערבות מופיע בכתביו של ר' יוסף הבא משושן הבירה, מקובל ספרדי בן המאה ה-13. בניגוד לתלמוד, שקישר את הערבות עם עבירות, דורש ר' יוסף הבא משושן הבירה את המילה ערבות בזיקה למילה איברים: "דע שכל משפחה של ישראל חברים הם אילן בגן עדן והוא ענף באילן החיים והוא אבר אחד במרכבה" (ספר טעמי המצוות, כ"י ירושלים Heb. 597, דף רא ע"ב).

תפיסת הערבות האורגנית המשיכה והתפתחה בעולם הקבלי, ודומה שהגיעה לשיאה בקרב חוגי המקובלים בצפת של המאה ה-16, בהם הפכה הערבות למושג מפתח. בחוגים אלו הורחבה הערבות מתחום הקדושה – המצוות והקיום הדתי – והתפשטה לכל מרחבי היומיום. מקובלי צפת ייסדו חבורות שהתקיימו תחת תפיסה עמוקה של ערבות הדדית. הם חיו באופן יומיומי יחד – בלימוד, בסעודות, בתפילה – ולעתים אף מתוך שיתוף כלכלי בין החברים, כבמעין קומונה. חלק מן החבורות חתמו על 'שטרי התקשרות' שעגנו את הערבות ההדדית באופן חוזי, בהתחייבות בין בני החבורה כי הם ערבים זה לזה – בקיום המצוות והעבירות, בלימוד התורה ובחיים המשותפים. זהו הרקע להצהרה המופיעה בתחילת החיבור "שער הכוונות", בו מסכם ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, את הכוונות הקבליות שקיבל ממורו:
"קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת… צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך" ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו… ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו… ואם יש איזה חבר מהם בצרה – צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו. ומאד הזהירני מורי ז"ל [=האר"י] בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו".
(שער הכוונות, דרושי ברכת השחר)

אולי הביטוי המרשים ביותר לתפיסת הערבות ההדדית בקבלת צפת הוא בחיבורה עם תפיסת גלגול הנשמות המטאפיזית שפיתח האר"י. ב"ספר הגלגולים", המפרט את תפיסת האר"י על גלגול הנשמה, מתפרשת הקביעה החז"לית לפיה "כל ישראל ערבים זה בזה" בהקשר זה – חלקי נשמותיהם של ישראל קשורים אחד לשני, וכל אדם ערב לחלקי הנשמה שלו המתגלגלים אצל אחרים, בהווה או בעתיד, ועליו לנסות ולתקן את הפגמים המצויים בנשמתו – גם עבור חברו.

כך מגויסת הערבות שוב ושוב במסגרת ספרות הקבלה כדי לעסוק בחיוב החיים – באהבת החברים, בחיפוש חלקי הנשמה שהופרדו, בתיקון פגם הנשמה, ועוד. עיון בפרשנויות קבליות אלו למושג הערבות מחדד את הפער ביניהן לבין המקורות המקראיים והחז"ליים, שזיהו את הערבות עם הדרישה למסירת נפש תחת נפש או עם הנזק שגורם חטא של אדם אחד לחברה כולה.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics