תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו | מאת תומר פרסיקו

ד"ר עומר מיכאליס הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן, ומרצה בכיר בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק בהגות ובפילוסופיה היהודית בעולם האסלאמי, ומתמקד בתהליכים של יצירת, מסירת והטמעת ידע במסורת היהודית בימי הביניים, לאור תהליכים מקבילים בתרבות האסלאמית. את תואר הדוקטור קיבל מיכאליס מאוניברסיטת תל אביב בשנת תשע"ט על עבודתו בנושא שיח המשבר ומפנה המסורת בהגות היהודית בימי הביניים. בשנים האחרונות זכה מחקרו לתמיכתם של

הספר "מדיטציה יהודית" מוקדש לעיון בטכניקות מדיטטיביות של שבעה הוגים יהודיים בני המאה העשרים ואחת. כפי שמציין עומר מיכאליס, בכך הוא מצטרף למגמה חדשה במחקר – עיסוק בקבלה בת זמננו כזירת מחקר חיה ושוקקת. לצד אלה מציע הספר טיפולוגיה של הפרקטיקות המדיטטיביות וכן סקירה מקיפה של טכניקות המדיטציה ביהדות החל מספרות המרכבה ועד לתנועת החסידות

על מנת להעריך נכונה את תרומת ספרו של תומר פרסיקו, "מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו", יש לשוב ולעיין ברגע בו עוצבה פרדיגמה מחקרית ביחס למונח "יהדות זמננו", ובפרט ביחס לחוגי מקובליה ומעגלי חסידיה. רגע זה זכה לביטוי מובהק במאמרו של גרשם שלום, "הרהורים על אפשרותה של מיסטיקה יהודית בת זמננו". לדברי שלום, קפאה המיסטיקה היהודית כמעיין רוחני חי במהלכה של המאה השמונה עשרה. רוחה החיה של ההיסטוריה היהודית, ששכנה עדיין בחסידות בראשיתה, גלתה ממנה אל ההשכלה, ומשם אל הציונות, כחלק מדינמיקה דיאלקטית של תנועה מתוך מתח מתמיד. מהו שנותר אפוא למקובלי המאה התשע עשרה והמאה העשרים ולחסידיהן? לדברי שלום, מעט מאוד. שיירים של דתיות חיה, "המשך של צורות קדומות, בחינת ירושה יקרה חיה, או ירושה שהלכה והתנוונה ועדיין קיימת בלבושיה, אף כי פרחה ממנה נשמתה", וכתב על כך יפה לאחרונה בועז הוס בספרו על שאלת קיומה של המיסטיקה היהודית. הערכה זו של גרשם שלום קנתה אחיזה בחקר הקבלה עד שבמשך שנים רבות נדמה היה כי חקר הקבלה הינו תחום בלא הווה חי לחקרו, מקדש שהתרוקן מיושביו.

העשור האחרון מסמן מפנה משמעותי בתולדותיו של חקר הקבלה, ובמובנים רבים מתאפיין בזימונו המחודש של ההווה אל השיח המחקרי. מחקריהם של יהונתן גארב, רון מרגולין, יונתן מאיר, ניחם רוס, אליוט וולפסון ובועז הוס, אם למנות רק אחדים מבין המדברים, העמידו בפנינו דיוקן מרתק ומגוון של גלגולי הקבלה מימיה של החסידות ואילך – במרחב התרבותי האיסלמי, במזרח אירופה ובארץ ישראל. ההווה נעשה שוב לזירה שוקקת, והשפע המבורך קורא לחוקר או לחוקרת לתת בו סימנים, לאתר את הדרמה ולאפיין את החדש והייחודי בעת הזו.

ספרו של פרסיקו מצטרף למגמה זו, ואף מפלס בעבור המחקר שבילים חדשים להלך בהם. ראשית, נרמז הדבר בשמו של הספר, "מדיטציה יהודית" , המעלה במבט ראשון תהייה – מה בין המדיטציה, המזוהה על פי רוב עם דתות המזרח הרחוק, לבין היהדות לגווניה? השידוך, מפתה ומחשיד כאחד, מתגלה במהלכו של הספר כזיווג ראוי, והקטגוריה "מדיטציה" מתבררת בעבור קורא הספר כקטגוריה אנליטית בעלת ערך. ערך זה נובע לא רק, ולא בעיקר, מן האפשרות ליצירת מרחב לשיחה משותפת ולזיהוי קווי דמיון בין הדתיות היהודית לבין זרמים רוחניים שונים במזרח אסיה, אלא גם מסיבה אחרת. באמצעות מיפוי הטכניקות המדיטטיביות על סמך יסודות שונים, למשל אופי הטכניקה (מיקוד, הגברת מודעות או אוטומציה) או אפיונה הפיזיולוגי (עוררות מול השקטה), בוחן פרסיקו את מה שהוא מכנה "התחביר" של פרקטיקות יהודיות שונות כהגייה רפטטיבית של שמות האל, תפילה והתבודדות. פרסיקו מתמקד, לדבריו, ב"רמה התחבירית, משום שהיא מסוגלת להציג לנו את השינויים ב"מבנה השפה, ולא באופן הדיבור". אף אם נדמה כי הפרקטיקות נותרו בעינן, ואף אם אוצר המלים לא השתנה באופן דרמטי, ניתוחו מגלה הבדלים מהותיים באופני הביצוע ובמטרותיו. לפי מפתח זה אותו מציע פרסיקו, התפילה, המלווה את התרבות היהודית לאורך כל ימיה, מתגלה לעתים כאמצעי נסיגה מן העולם, ולעתים כנתיב להכוונת התודעה אל השפע האלוהי המפעם בעולם בריבוא אופנים. במובן זה, משיג ספרו של פרסיקו יעד חשוב, הממקמו בספרייה מדומיינת בין ספרו של פייר אדו הבוחן את הפילוסופיה היוונית העתיקה בראי התרגול הרוחני, לבין ספרו של יהונתן גארב על הטראנס השמאני בקבלה המודרנית.

הספר עשוי שלושה נדבכים. האחד טיפולוגי באופיו, בו נדרש פרסיקו להגדרות, ובפרט להגדרת המדיטציה כ"פעולה יזומה שמטרתה לחולל באדם שינוי תודעתי בעל גוון גאולי או תרפויטי מבחינתו". כן קושר פרסיקו בחלק זה בין הטכניקות המדיטטיביות השונות לבין מה שכונה במחקר החוויה המיסטית על גווניה.

חלקו השני של הספר מוקדש לסקירה של הטכניקות המדיטטיביות השונות שפותחו לאורכה של ההיסטוריה היהודית עד לראשיתה של המאה העשרים, מיורדי המרכבה וטקסי שינון השמות המוצגים בספרות ההיכלות, ועד ביטול היש מבית מדרשו של שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. כיצד מתיישבת העלייה לרקיעים והכניסה להיכלות העליונים שבספרות ההיכלות עם הגדרת המדיטציה כנסיון לחולל שינוי תודעתי? פרסיקו מאפיין את תיאורי העליה כעדויות על "חוויות נפשיות". זהו מפנה אפיסטמי, כלומר מעבר מזירת ההתרחשות האונטולוגית, בה ממקמים אחדים מן המקורות את הפרקטיקות המתוארות בהם, למיקוד בתמורות המתרחשות בנפשו ובגופו של מבצע הפרקטיקה. מפנה זה מגלם הנחת יסוד כי מצבי התודעה המשתקפים בטקסטים, כמו גם הפרקטיקות המוליכות אליהם, ניתנים לניתוח בלא תלות עמוקה בהנחות המטפיזיות המשוקעות במקורות.

חלקו השלישי של הספר, אשר מהווה את עיקר החיבור ומגלה את מלוא כוחו של פרסיקו כמחבר, פונה ליהדות המאה העשרים והמאה העשרים ואחת. בחלק זה מובאים מבואות תיאורטיים המציגים את עלייתו של הסובייקט במודרנה כמו גם אחדים מזרמיה ההגותיים העיקריים, הנכרכים יחדיו עם ניתוח תרבותי של עליית הניו-אייג' ותנועת החידוש היהודי בארצות הברית (זירה חשובה אשר הוזנחה במחקר הכתוב עברית). שני אלו מצטרפים יחדיו כדי להעניק את ההקשר לפרקים בהם מציג פרסיקו את הפרקטיקות המדיטטיביות העולות מכתביהם (כמו גם מראיונות ומעדויות) של שבעה הוגים יהודיים. מגמות מודרניות בהגותם של השבעה, ובראשן התמקדות בתודעה כזירה דתית והתקת אוצר המלים המסורתי לשדה התודעתי, מעניקות לפרסיקו כר פורה למחקרו, ושופכות אור על הגותם, אשר מפריזמות מחקריות אחרות עשויה להראות דלה בהרבה. הסיפור התרבותי הגדול חובר בחלק זה להוגים היחידים ומאפשר כוונון נכון של העדשה המחקרית. כאן מתגלה גם היבט נוסף המשותף לפרסיקו ולספרו של אדו. בדומה לאדו, טוען פרסיקו כי עיקר כוחה של הגותם של שבעת המחברים הוא בדגש המושם בכתביהם על הפרקטיקות השונות כמתודות של המרה עצמית, אשר מטעימות את השינוי בפנימיותו של הפרט.

אף שאין זה ספר מבואי, כוחו של פרסיקו הוא בשמירה על בהירות מתמדת. מעלה זו, המצטרפת לסקרנות ולערנות בלתי מצויה כלפי תנועות ומגמות דתיות עכשוויות, מעניקות לקורא ספר קולח הקשוב לפעימה הנשמעת לרוב רק קלושות בספרות מחקרית, והיא פעימתו של ההווה.

הספר "מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו" מאת ד"ר תומר פרסיקו, ראה לאחרונה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת תל-אביב

 

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics