בימים שלאחר הבחירות האחרונות, הרשתות החברתיות התמלאו בחששות מפני מדינת הלכה לנוכח הגידול בכוחן של המפלגות הדתיות והחרדיות מכאן, ובמסרי הרגעה מטעם דתיים וחרדים מכאן. העיתונאי והפרשן נדב איל ציטט פוליטיקאי שפרש מהחיים הפוליטיים ואמר לו: "הסיפור די גמור. ישראל כולה תהפוך לירושלים. זה יקרה לאט, או יקרה מהר. אבל זה יקרה. החרדים ינהלו בה את העניינים, כי הם גדלים והולכים. המתח המרכזי יהיה בין הימין והחרדים ובין הערבים. יהיו בה גני תעשייה והייטק, מסעדות טובות, אבל בגדול היא תהפוך למדינה ענייה ודי מסורתית או דתית".
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
מן הצד השני כתב בטוויטר בנימין שינברג, "חבריי החילונים, אל תתנו לתקשורת להפחיד אתכם. אתם הרי מכירים אותנו באופן אישי – אנחנו משרתים יחד במילואים, חולקים משרדים בחברות ההייטק ובמשרדי עורכי הדין, מעודדים יחד ביציעים. נכון, אנחנו חושבים אחרת בהרבה נושאים, אבל בסוף כולנו רוצים לעשות הכי טוב למען המדינה הטובה שלנו". החששות כמו גם ניסיונות ההרגעה מעידים על הנחת יסוד חברתית הכוללת קשר משולש כפול: ימנים הם שמרנים ודתיים, שמאלנים הם ליברלים וחילונים.
בהתאם לכך, צמיחתן של המפלגות הדתיות ומפלגות הימין בבחירות האחרונות, פירושה בהכרח גם התחזקותה של השמרנות, והיחלשותו של הליברליזם. התחזקות והיחלשות אלה משמעותן עלולה להיות פגיעה בזכויות הפרט, בחופש הפולחן, במעמדה של מערכת המשפט ובמיעוטים. במילים אחרות, הדתיות היהודית (לצד הימניות והשמרנות) ניצבת כקטגוריה מרכזית המנוגדת לליברליזם, ואחיזתה העמוקה בחברה היהודית בישראל נתפסת כאחד הגורמים הבולטים לפגיעה העתידית האפשרית בחירותם – הפירוש המילולי לליברליזם – של אזרחי ישראל.
בדברים הבאים אבקש לטעון שדיכוטומיה זו, שבין דתיות לבין ליברליזם, לא פחות משהיא מתארת, היא גם מעגנת ומנציחה את המציאות שבה האחרון ימשיך להפסיד ולסגת. שכן, המאבק המרכזי והמשמעותי המתחולל כיום במדינת ישראל איננו מאבק בין דתיים לחילונים, אלא בין שמרנים לליברלים. במאבק זה, הימצאותה של היהדות – מבחינה דתית, כמו גם לאומית ותרבותית – אך ורק בקוטב השמרני איננה גזירת גורל, ואיננה אינהרנטית ליהדות, אלא היא תוצאה של תהליך פוליטי ומכוון מצד אחד, והפקרות מצד אחר – שני תהליכים שמזינים זה את זה.
רבנים ופוליטיקאים חרדים וחרד"לים מבקשים להכתיב דרך אחת בלבד לקיום יהודי: הדרך הדתית-אורתודוקסית, בפרשנות השמרנית ביותר שלה. דרך זו סותרת באופן עמוק את ערכיהם של הליברלים הישראלים, ועל כן הם זונחים את היהדות כולה – מה שהיא ומה שהיא יכולה להיות – ולא רק את המופע האורתודוקסי-שמרני שלה. על ידי כך הם מאפשרים לראשונים להעמיק את אחיזתם בה ולעצבה כראות עיניהם. יתרה מכך, על ידי כך הם מקבעים את עצמם כמיעוט מפסיד בחברה הישראלית, שרובה מבקש קשר למסורת וליהדות ויתרחק מערכים המנותקים ממנה. כך שתי הקבוצות מעמיקות בהתנהלותן את הדיכוטומיה ואת חלוקת התפקידים הלא-קדושה בין הקבוצות בחברה הישראלית, ובתווך היהדות הישראלית נהיית לקרדום לחפור בו. על מנת לצאת ממלכוד זה, יש להשתחרר מן הקשר המשולש הכפול, ולהכניס את השיח היהודי לתוך הליברליזם כבן בית.
הדברים הבאים, אם כן, יבקשו להציג את מסגורם הרווח של הליברליזם, של הלאומיות היהודית ושל הדתיות היהודית כשני קטבים מנוגדים, את הצעות הפתרון הקיימות ואת האלטרנטיבה הרעיונית והמעשית שברצוני להציע.
נסיגתו של הליברליזם איננה ייחודית לישראל. עלייתם של כוחות שמרנים המדגישים את המקומי לעומת העולמי מתרחשת בשנים האחרונות במדינות רבות ברחבי העולם, בין היתר בצרפת, הונגריה, איטליה וארצות הברית. במסגרת תופעה עולמית זו, חברות תופסות את האוניברסליות שמציע הליברליזם כמאיימת וכבאה על חשבון זהותן הפרטיקולרית, וכתוצאה מכך דוחות את עיקריו של הליברליזם: זכויות האדם, השוויון והצדק החברתי.
במוקד הקונפליקט בין המחנה הליברלי לבין המחנה השמרני עומדת התפיסה השונה באשר לזיקה הנכונה והרצויה בין היחיד לקולקטיב. העולם הליברלי מעמיד בבסיסו "אדם אוניברסלי" ומבקש לפרוץ את גבולות הזהות והמוסר הקולקטיביים-המקומיים. לעומת זאת, העולם השמרני מעמיד בבסיסו את הקהילה ואת המסורת, המשוקעות בסדר המקומי-המדינתי ובגבולות הזהות הפרטיקולרית.
בהתאם לכך, נסיגתו של הליברליזם הישראלי נעוצה בהיותו מצוי בתחרות עם שתי מערכות משמעות גדולות: הדתיות היהודית והלאומיות היהודית. מערכות אלה מתחרות בליברליזם ומנצחות אותו, משום שהן מציעות לאדם משמעות עבה ועשירה המקיפה סמלים, מועדים, מוסדות השתייכות, זהות אישית וקהילתית ומשקפי הסתכלות על העולם. לעומת עושר זה, הליברליזם מספק משמעות רזה בלבד, המתבססת על זהות בין כלל בני האדם, ולא על ייחודיות. על פי מהותו, הליברליזם לא יכול לספק משמעות סדורה לבני האדם, אלא הוא משאיר את שאלת המשמעות לקביעתו של כל אדם לעצמו. מכיוון שכך, הוא אינו מצליח להכיל את החשיבות שבני אדם מייחסים לקבוצות הלאומיות והדתיות שהם משתייכים אליהן. כך, יהודים רבים – דתיים אך גם מסורתיים, המהווים את רובה של החברה היהודית-ישראלית – רואים את הליברליזם כניצב מחוץ לזהותם היהודית התרבותית והלאומית, ולא רק שהוא ניצב מחוץ לה, הוא אף מאיים על קיומה. הערכים האוניברסליים והאינדיבידואליזם האטומיסטי של הליברליזם לא מאפשרים לרבים להזדהות איתו ולאמצו.
התהום פעורה בין הליברליזם לבין הלאומיות היהודית והדתיות היהודית לא רק מן הצד של האוחזים בלאומיות ובדתיות אלא אף מצדם של האוחזים בליברליזם, וזאת משני טעמים עיקריים. האחד הוא הכיבוש, תׅחזוקו והצדקתו המתמשכים על ידי ההנהגה הישראלית, פעולה העומדת בניגוד לערכי יסוד ליברלים ולפיכך מרחיקה את הליברלים מיכולת להזדהות עם הנעשה בשמם. השני הוא מופעה האורתודוקסי של הדתיות היהודית במרחב הציבורי, מופע אשר כולל בתוכו פטריארכיה מובנית ועליונות יהודית גלויה או סמויה, אשר אף הן מנוגדות לערכי יסוד ליברליים.
המציאות הישראלית, אם כן, מכתיבה דיכוטומיה הכרחית (לכאורה), שבמסגרתה עלינו לבחור בין הליברליזם לבין היהדות (תרבותית, לאומית ודתית). אך מה יעשו אלה אשר רואים חשיבות בזה וגם בזו? בזכויות האדם, בשוויון ובצדק חברתי, וגם בלאומיות ובזהות יהודית עבות ורחבות? יש הטוענים שהליברליזם בפרשנותו הנוכחית לא מתאים למדינת ישראל, ועלינו לאמץ במקומו חתירה לטוב משותף. אחרים מנסים להתאים את הליברליזם למציאות הישראלית. אחד הניסיונות המרכזיים הללו נעשה על ידי פרופ' מני מאוטנר, שהציע גרסה עבה וקהילתנית יותר של הליברליזם, על בסיס רכיבים של הליברליזם של השגשוג (שהוא סוציאל דמוקרטי), הליברליזם הרפובליקני (המעמיד במרכז טוב משותף מדינתי) והרב-תרבותיות (המסדירה את החיים המשותפים בחברה בעלת תרבויות רבות).
בעיני מאוטנר, האתגר הגדול ביותר עבור הליברליזם הישראלי הוא מציאת השילוב בין הליברליזם לבין הלאומיות היהודית, תוך צמצום מרבי של הפגיעה באזרחי המדינה הערבים בעקבות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. רכיבי הליברליזם הישראלי הרצוי יכללו אפוא ברמה האונטולוגית, העדפה של קהילתנות על פני אינדיבידואליזם אטומיסטי, ואילו ברמה ההתנהגותית, על הליברלים הישראלים לפתח תפיסה של ישראל כמדינה רב-תרבותית שאזרחיה נוהגים לפי "המידות הטובות של הרב-תרבותיות". לדוגמה, לטפח יחס של כבוד וסובלנות לתרבויות ולהימנע משיפוט מכליל שלהן, ולהבין את פוטנציאל ההעשרה הטמון במצב הרב-תרבותי. במקביל, יש לשנות את האיזון הקיים כעת בין רכיביה של הלאומיות היהודית. יש לפעול לסיום הכיבוש ולהחזיר את הרכיבים של בניית חברת מופת ועילוי האדם למעמדם הקודם בקרב הלאומיות היהודית. זאת, באמצעות אימוץ ליברליזם סוציאל-דמוקרטי וליברליזם רפובליקני, המדגישים את מעמדם השווה של האזרחים בהליך הפוליטי לצורך קביעת ההסדרים המדינתיים שיחולו עליהם; יש לפעול לכך שהמדינה תעסוק בטיפוח התרבות הלאומית הגבוהה (משמע, יצירה אמנותית הנוצרת בגדרי התרבות הלאומית). על הלאומיות היהודית גם לשנות את יחסה לאזרחי ישראל הערבים. יש להכיר בעוול שנעשה להם, לפעול לשוויון אזרחי מוחלט, להסדיר את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, לחזק את רכיב הישראליות במדינה ולחזק את התרבות הלאומית הערבית עבור ערביי ישראל.
מפתח קריטי לשינוי הנדרש, על פי מאוטנר, הוא הקבוצה הציונית-דתית ליברלית. מאוטנר תובע מקבוצה זו להתנער מהציונות הדתית הפונדמנטליסטית, לפתח הגות התומכת בדמוקרטיה הליברלית של ישראל ולפעול בשיתוף פעולה עם תומכיו החילוניים של הליברליזם בישראל על מנת לשמרו ולשכללו. מנגד, מהליברלים הישראלים מאוטנר דורש לתמוך במאבקיהם של הציונים-דתיים ליברלים (ובפרט הפמיניזם ההלכתי), מבלי לתבוע מהם נטישה של המחויבות הדתיות שלהם כתנאי לשותפות.
הפתרון של מאוטנר מעמיק ומעורר מחשבה, אך הוא משמר את החלוקה בין יהדות לבין ליברליזם. הוא מבקש לעצב את הלאומיות היהודית ואת הליברליזם כך שיוכלו להכיל זו את זה, לתמוך זו בזה, אך רק מבחוץ, כזרים זו לזה, ניגודים החיים בשלום. אולם למעשה, בפתרון זה טמונה המשך הבעיה ואף החרפתה, שכן החברה היהודית-ישראלית היא חברה לאומית, מסורתית ואף דתית. ככזו, כל עוד הליברליזם הישראלי ימשיך להתייחס אל היהדות כאל חיצונית לו, כל עוד ביקורתו תנבע רק מערכים ליברליים ולא מערכים יהודיים, וכל עוד המוטיבציה לחולל שינוי בחברה הישראלית לא תחובר לערכים יהודיים – הרי הוא יישאר מנוכר, זר ומאיים למרביתה של החברה בישראל.
הפילוסוף מייקל וולצר הציב מודל של ביקורת חברתית מחוברת (connected criticism). הוא טען שראוי שביקורת תיעשה "מבפנים", על ידי אנשים המחויבים לחברה שאת הנורמות שלה הם מבקרים, ואכפתיים כלפי עתידה. הוא סבר כי הביקורת כפרקטיקה חברתית איננה אפשרית בהעדר נאמנות או חוש מאשרר של קשר אינטימי לחברה המבוקרת או לאנשים שבתוכה. עמדה דומה הציג ריצ'ארד רורטי, שטען כי נאמנות היא המזג הראוי ביותר למבקר החברתי, וכי ביקורת מתחילה מהתרבות בה המבקרים נטועים (ולא מאמיתות אובייקטיביות המנותקות מההתנהגות האנושית הקיימת).
אין ספק שהליברלים הישראלים מחויבים לחברה הישראלית, קשורים לחבריה ואכפתיים כלפי עתידה, אולם חלק ניכר מהם אינו מחויב ליהדות, העומדת בבסיס זהותה של החברה הישראלית ובבסיס הגדרתה החוקתית של מדינת ישראל. מבחינה אסטרטגית, ניתוק זה פוגם בביקורת החברתית שאותה הם משמיעים ומגביל את יכולת השינוי שלהם. מבחינה מהותית, ניתוק זה משמעו ויתור מראש במאבק על דמותה של היהדות בת זמננו, וכתוצאה מכך על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, ולדעתי, לליברלים הישראלים אסור לוותר על הזכות והחובה להשתתף באופן פעיל במאבק הזה. עליהם לקחת אחריות על עיצוב יהדות ליברלית או ליברליזם יהודי, לא כתומכים מבחוץ של יוזמות מסוימות של הציונות הדתית, אלא כמשתתפים פעילים בתהליך ההיסטורי והתרבותי החשוב הזה. תהליך זה אינו סותר את החובה של היהודים הישראלים לתיקון כולל כלפי אזרחי ישראל הערבים. להפך, הוא חלק ממנו כחלק מן החובה היהודית.
לפיכך, לטעמי, המפתח לצמיחה של ליברליזם בישראל הוא ביצירה חדשה–ישנה: יהדות ישראלית ליברלית, או ליברליזם יהודי-ישראלי, הנובע מחיבור עמוק אל מקורות היהדות, אל המסורת ואל הלאומיות, בד בבד עם חיבור עמוק אל הליברליזם. בשאיפה, חיבור זה ישפיע גם על היהדות וגם על הליברליזם. היהדות תהפוך ליברלית יותר, ואילו הליברליזם יהפוך פרטיקולרי ו'עבה' יותר, וכך יצאו שני הצדדים נשכרים, בקבלתם רבדים נוספים של עומק, זהות ומשמעות. ההשפעה ההדדית יכולה להתבטא בשני מונחים דומים אך שונים שצריכים להיווצר מן התהליך הזה: יהדות ישראלית ליברלית וליברליזם יהודי-ישראלי. היהדות הישראלית הליברלית תהא יהדות קצת אחרת מזו האמריקאית, למשל, או האוסטרלית או האנגלית (וזאת בשונה מתפיסה אורתודוקסית שבה היהדות היא אחת, ואופייה נקבע על ידי ההלכה), באשר היא תספוג לתוכה אלמנטים מתוך הישראליות לגווניה. והליברליזם היהודי-ישראלי יהיה אף הוא קצת אחר מזה האמריקאי, האוסטרלי או האנגלי, באשר הוא יספוג לתוכו אלמנטים מתוך היהדות, אשר יעצבו את אופיו כקהילתי יותר, טקסי יותר, 'ממוסגר' יותר מאשר ליברליזם כשהוא 'לעצמו'. מובן כי הבדלים תרבותיים ניכרים בין מופעי היהדות והליברליזם בארצות שונות כבר עכשיו. הצעה זו מבקשת לומר כי יהא זה מלכתחילה, תוך כוונה, התכוונות ומעשה ליצירתם של יהדות ושל ליברליזם המתאימים לאוכלוסייה הישראלית.
עמדה זו מצריכה מן הליברלים היהודים-ישראלים למצוא מערכת משמעות יהודית אשר אינה רק מתיישבת עם ערכי הליברליזם אלא מחייבת אותם. אפשרות אחת כזו עולה מהגותו של דוד הרטמן. הרטמן פיתח את תיאולוגיית הברית, המעמידה במרכז את האוטונומיה האנושית ואת האינטימיות והשותפות שבין האל והאדם. במסגרת יחסי הברית עם האל, בני האדם נדרשים לשמר את הרציונליות, המוסריות והבחירה שלהם ואף לתבוע מאלוהים לנהוג על פיהן, כפי שעשה אברהם בסיפור סדום. גם את מעמד הר סיני הרטמן אינו תופס כרגע משעבד אלא כהזמנה של האל לעמו ישראל לחיות יחדיו בשותפות וביחסי ברית ולקבל אחריות על חייהם שלהם ועל העולם כולו:
הדגם של סיני מעורר את העם היהודי לאחריות הכבדה של היותנו ל'גוי קדוש'. בסיני מגלים אנו את תביעתו המוחלטת של האלוהים: מגלים אנו מי אנחנו דרך מעשינו. בסיני הקיום קודם למהות. סיני קורא אותנו לפעולה, להתעוררות מוסרית, לחיים המלווים כל רגע באתגרים של בניית חברת צדק ומשפט ורחמים אשר תשקף את מלכות ה' בהיסטוריה. סיני תובע מן היהודי להאמין כי אפשר לשלב בין רצינותו המוסרית של הנביא ובין הריאליזם שבשיקול הדעת של המדינאי. פוליטיקה ומוסר נתחברו יחד "בשעה שנולד ישראל כעם בסיני". ומכוחו של סיני נתבע העם היהודי לא להיוואש לעולם מן המאמץ של יצירת שפה מוסרית משותפת עם אומות העולם.
תיאולוגיית הברית שמציב הרטמן משרטטת יהדות דתית הקשורה באופן עמוק למוסר בן זמננו, ומטילה אחריות על הפרט, החברה והמדינה להרבות טוב בעולם. זהו מימוש ליברלי של האתוס שעליו נבנתה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הגותו של הרטמן היא רק דוגמה לפרשנות תיאולוגית המתיישבת עם הליברליזם, אולם כדי ליצור ליברליזם יהודי-ישראלי תוסס ורלוונטי, יש לבססו על ריבוי מקורות, רעיונות, משמעויות וחוויות חיים. מקור הסמכות לחיבור ליהדות עבור הליברלים הישראלים יכול להיות לקוח ממגוון עולמות: ספרות, אמנות, היסטוריה ואולי גם לאומיות ודת.
יש לומר כי אין מדובר בניסיון חדש. ניסיון אחד ליצירה ממלכתית כזו נעשה על ידי שר החינוך השלישי של מדינת ישראל, הפרופסור (והרב שיצא בשאלה) בן ציון דינור, שניסה לקדם הלכה ישראלית ליום העצמאות. אולם נראה כי עצם הרעיון של "הלכה" עומד בניגוד לליברליזם, ולפיכך נדרשת מסגרת רכה יותר, המאפשרת בחירה, התאמה אישית ויצירתיות. דוגמאות מוצלחות לכך צומחות לאטן, כמו למשל ההגדה ליום השואה, עשרת ימי תודה לקראת יום העצמאות, הכוללים – בין היתר – את קריאת מגילת העצמאות בטעמים בכותל המשפחות, לימוד בלילות הושענא רבה ברחבי הארץ, ועוד. גם מנהגים עממיים יותר, כמו מנהג המנגל ביום העצמאות ומנהג רכיבת האופניים ביום הכיפורים, מהווים דוגמה לזהות יהודית-ישראלית המקבלת עיצוב משלה. המנגל, למשל, צמח מלמטה למעלה, אפילו בניגוד לרצון ההנהגה, והשתרש כדרך ה'מסורתית' לחגוג בה את החג, בקרב בני כל המעמדות כאחד. אולם, כדי להוות משקל נגד ממשי לזהות היהודית השמרנית, על הזהות היהודית הליברלית לטפח גם הגות אשר תצדיק, תיאולוגית ודתית, עמדה זו, תוך הדגשת הערכים היהודיים המחוברים לליברליזם, דוגמת אחריות כלפי החלש והגר, אהבת הבריות, צדק חברתי ועוד. בנוסף, יתבקשו גם מעשים ופעולות ממש, ולא רק ציוני החגים. בהתאם לכך, למשל, אפשר לקוות ולפעול לכך שהיחס לפליטים אוקראינים ישאב מן המקורות היהודיים על הפליטוּת וישפיע על אופי התקבלותם בחברה הישראלית; ולקוות שתמשיך להתרחב המחויבות לפעולה נגד פגיעות מיניות מתוך עמדה יהודית; ולפעול לכך שהיחס לחקלאות ולחקלאים ישתנה לטובה מתוך הכרה יהודית בחשיבות קיומם, וכיוצא באלה בשלל נושאים נוספים. כאשר ערכים יהודיים יהוו חלק אינטגרלי מהליברליזם היהודי-ישראלי, הדיכוטומיה בין פולחנים דתיים לבין מעשים חילונים תתעמעם ואולי אף תתמוסס, שכן אלה כמו אלה יהוו חלק מהזהות הכוללת ומאורח החיים הכולל של משתתפיהם. כמותם של הנוטלים בכך חלק, יש לקוות, תגדל אף היא, ותהווה את המצע הזהותי היסודי של חלק הארי מאזרחי ישראל היהודים-ציונים. או אז גם לא יתממשו התחזיות הקודרות על מדינת הלכה או על ישראל כענייה, נחשלת ודתית יותר, אלא תיווצר כאן ישראל המשקפת את מרבית אזרחיה – מסורתית אך לא אדוקה, ליברלית אך גם לאומית, מודרנית אך עם שורשים עמוקים.
אפילוג
"אם אין אני לי, מי לי", אמר הלל הזקן. "וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי." הליברליזם הישראלי בנסיגה, והליברלים הישראלים מצויים במאבק: כנגד כפייה דתית, כנגד הכיבוש, כנגד ערעור הדמוקרטיה, אולם את המאבק החשוב מכול, המזין את כל המאבקים האחרים – המאבק על היהדות – אותו הם הפקירו. הליברלים הם המפתח ועליהם החובה להשיב לחזקתם את היהדות, להיאבק על דמותה ועל מגוון האופנים שבהם היא באה לידי ביטוי במדינת ישראל, ולעצב מחדש ליברליזם יהודי-ישראלי.
ואם לא עכשיו, אימתי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
