היהודים, הגוף והספורט

דומה שהאכזבה מהישגיה של משלחת ישראל לאולימפיאדת לונדון היתה מנת חלקם של ישראלים רבים, שתקוותם כי ישראל תקבל ולו מדליה אחת התבדתה. בעקבות הכישלון הישראלי במשחקים האולימפיים ביקשנו לדון מחדש בשאלת היחס של היהדות לגוף ולספורט. בשיחה עמם מעלים פרופ' ישי רוזן-צבי וד"ר משה מאיר שאלות כמו היחס בין גוף לנפש בהגות היהודית, מקומה של התחרות בבית המדרש, היחס היהודי לתרבות ההלניסטית, ועוד

שאלת היחס של היהדות לספורט נעוצה ראשית כל ביחס אל הגוף ביהדות. איך רואים המקורות המקראיים והחז"ליים את הגוף האנושי?

ישי רוזן-צבי: היחס לגוף במקרא ובחז"ל כרוך בשאלה האם האדם הוא יצור אחדותי או שהוא "מפוצל" ומורכב משני יסודות – גוף ונפש. בעולם המקרא הנפש אינה נתפסת כיישות נפרדת אלא ככח החיים שבגוף עצמו – "הדם הוא הנפש". ישנם פסוקים שאכן משקפים תודעה של שניות, אך הם שייכים לרובד מאוחר מאוד של המקרא, כנראה כבר בתוך התקופה ההלניסטית. כך למשל הפסוק בסוף ספר קהלת המתאר את המוות: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז); כאן מופרדים הגוף והנפש ונתפסים כשני מרכיבים שונים, גשמי ורוחני, הקיימים באדם.

בעולם של חז"ל המצב כבר מסובך הרבה יותר. תרבות חז"ל היא חלק מן המרחב ההלניסטי, שהוא דואליסטי באופן חריף. לפחות מאז ימי אפלטון התפתח דגם לפיו האדם מורכב מחלק גבוה וחלק נמוך, נפש וגוף, כשהמשימה המוטלת עליו היא להשליט את הנפש על הגוף ותשוקותיו. אך עם זאת, חז"ל ירשו מהמקרא את התפיסה האחדותית והם מנסים לשלב את שתי המסורות הללו בדרכים שונות. השילוב הרווח ביותר הוא מה שניתן לכנות "אנתרופולוגיה דואליסטית ואתיקה מוניסטית", כלומר הכרה בכך שהאדם הוא תרכובת של גוף ונפש, אבל בכל הנוגע לתחום האתי – כלומר התנהגות הנדרשת ממנו והדין שבפניו יעמוד, תיאור של גוף ונפש המורכבים יחד. הביטוי המובהק ביותר לתפיסה הזו היא המשל התַנָאִי על החיגר והסומא – הגוף והנפש נמשלים לחיגר וסומא אשר בנפרד לא יכולים לחטוא או להישפט על מעשיהם, אבל שיתוף הפעולה ביניהם מאפשר זאת. חז"ל מנסים לנווט כאן בין שתי מסורות גדולות, מוניזם ודואליזם, והטלטלה בין שתיהן היא שמציירת את היחס שלהם לגוף, ולמעשה, את תולדות היחס לגוף ביהדות בכלל.

משה מאיר: אני חושב שאפשר להתבונן על שאלת היחס לגוף באמצעות בחינת ערכים כמו בריאות הגוף, שלמותו ויופיו, המופיעים בעולם היהודי. המקרא למשל רואה ערך מרכזי בשלמות הגוף, באופן שאולי אפילו ישמע צורם לאוזן המודרנית; כך, כהן בעל מום אינו יכול לשרת במקדש, מפני שגופו פגום. בניגוד לשיח התקין-פוליטית של ימינו, השולל היררכיה בין גוף שלם לגוף מוגבל ונכה ובין יפה למכוער, המקרא מייחס ערך דתי-ריטואלי לשלמות הגוף. דוגמא נוספת היא היחס ליופי ולאסתטיקה של הגוף; חיבור כמו שיר השירים מעמיד במקום מרכזי את היופי האנושי, ואף מנגיד לו את הכיעור. כך למשל פסוק כמו "הנך יפה רעייתי ומום אין בך" מניח כי יש שלמות ויש מום, כי היפה עדיף על המכוער, וכי האסתטיקה הינה ערך בפני עצמו.

נדמה לי שבתקופת חז"ל כבר אפשר לראות התחבטות בין התפיסה המקראית לבין נסיון להפחית במעמדו של הגוף ולהמעיט בחשיבות הפער בין יפה למכוער. כך למשל בסיפור על ר' אלעזר בן ר' שמעון, שאחרי שלמד תורה הרבה והיתה דעתו זחה פגש אדם "שהיה מכוער ביותר". ר' אלעזר מעליב את המכוער וזה עונה לו "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה", תשובה הגורמת לר' אלעזר להבין את טעותו ולהתחנן לסליחה. ברור שהמסר של הסיפור הוא כי ר' אלעזר חטא חטא גדול, אבל אפשר להתלבט מה החטא – האם העובדה שדיבר באופן פוגעני למכוער, או שמא עצם ההפרדה בין כיעור ליופי, הפסולה בגלל שאותו "אומן" יצר את שניהם.

איך מתבטאת תפיסת הגוף הזו במישורים הפרקטיים – בהלכה ובתורת המוסר שמעצבים חז"ל?

משה מאיר: אני חושב שההתלבטות העקרונית שתיארתי נכונה גם לגבי היחס המעשי של חז"ל לגוף, וגם שם נמצא קולות שונים בעניין זה. אנחנו יכולים למצוא דמות כמו התנא ר' יוסי, שנמנע להסתכל על גופו ומוסר כי מימיו לא היה ערום בביתו. זו דמות של חכם המנותק מן הגוף, ולמעשה מהצדדים החומריים בכלל (כך הוא אומר כי מימיו לא קרא לאשתו אשתו ולשורו שורו "אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי"). אך נדמה לי שזהו קול מאוד צדדי בעולם של חז"ל. לצידו אפשר למצוא את הלל הזקן המטפח את גופו בבית המרחץ, את ר' עקיבא הרואה בשיר השירים את פסגת המקרא, את התפיסה שלאכילה יש גם משמעות דתית, ועוד. חז"ל פורשים טווח רחב של גישות בנושא הזה.
הדבר המעניין הוא שבספרות המאוחרת יותר הובלטו דווקא הקולות המתנכרים לגוף. חיבור הלכתי כמו השולחן ערוך או ספר מוסר כמו של הרמח"ל מצטטים דווקא את הקולות של ר' יוסי ודומיו, ומעמידים אותם במרכז. ובאמת, בימי הביניים אנחנו מוצאים פחות ופחות פיתוח של יחס חיובי ואוהד לגוף.

ישי רוזן-צבי: תפיסת הגוף החז"לית מאופיינת בדרך כלל ביחס משוחרר ולא מתוסבך לגוף, ואפילו בגישה אופטימית אליו. בניגוד להלניזם האפלטוני ולהוגים שהושפעו ממנו כמו פילון האלכסנדרוני או פאולוס, חז"ל אינם מזהים את החטא עם הגוף, אלא עם "יצר הרע"; הם מאמינים בתחיית המתים באופן הגשמי ביותר, ועונג השבת שלהם הוא בראש ובראשונה שמחה בבשר וביין; בעוד שספרות בת תקופתם אוסרת על נשים להתקשט, חז"ל רואים זאת כדבר טבעי ונצרך, ובאופן כללי – היחס שלהם למין חיובי.
יש כאן גם קשר לנקודה עקרונית יותר – המורשת של חז"ל קשורה תמיד לפרקטיקה הלכתית, וזו עסוקה כל הזמן בגוף. עולם של קיום מצוות מושך באופן טבעי לתפיסה מוניסטית, לעיסוק בגוף כחלק טבעי מהחיים. בימי הביניים אפשר לזהות את השינוי בנקודה הזאת בדיוק – רבינו בחיי למשל כותב את הספר "חובת הלבבות", העוסק במצוות הרוחניות ומציב במקום פחות מרכזי את "מצוות האיברים". כשהרמב"ם קובע שיש מצווה "לדעת את ה'" – מצווה לא פיזית בעליל – אפשר לזהות שתפיסת העולם השתנתה לכיוון הדואליסטי.


צילום: אריאל ירוזולימסקי

כיצד תופסים המקורות החז"ליים את תרבות טיפוח הגוף ואת הספורט, שמקורם למעשה הוא בעולם ההלניסטי הסובב אותם?

ישי רוזן-צבי: שאלת טיפוח הגוף מושפעת מצד אחד מהיחס של חז"ל לגוף, עליו דיברנו, אבל במקביל מגורם מרכזי נוסף – המצב הקולוניאלי בו הם נמצאים. חז"ל עומדים מול עולם הלניסטי-רומי אותו הם מזהים כעולם כובש, זר ומסוכן, שטיפוח הגוף הוא אחד הדברים שהוא מזוהה איתם ביותר. הם עסוקים בלעצב תרבות לעומתית אל מול העולם הזה, וחלק מזה הוא שלילה של תרבות טיפוח הגוף. זה הסיבה ליחס העוין שלהם ל"תיאטראות וקרקסאות", המקומות בהם הפגינו הגלאדיטורים את העוצמה הפיזית שלהם.

בהקשר הזה מעניינת התיזה הנועזת והמפתיעה שהציע פרופ' דניאל בויארין בספר שפרסם לפני 15 שנים. בויארין התייחס להאשמות האנטישמיות הרווחות במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 לפיהן היהודים הם נשיים, רכרוכיים וחלשים לעומת הגבר הארי למשל, החסון והשרירי. הטענה הזו הושמעה ברמה התרבותית,לפיה היהודים הם בטלנים המחליפים את העבודה היצרנית בבית המדרש, וכן ברמה ה"ביולוגית", לפיה הגזע היהודי הוא נשי וחלש ממהותו. בויארין טען כי הטענה האנטישמית הזו אינה חדשה, אלא בעלת שורשים עתיקים, ויתרה מזאת – ששורשיה נטועים בתודעה היהודית עצמה. הוא ביקש לטעון שתרבות בית המדרש החז"לית מעוצבת במכוון כמעין טרנספורמציה של הגבריות הפיזית ההלניסטית; בטקסטים רבים הלימוד בבית המדרש נתפס אצל חז"ל כקרב, כמאבק בין לוחמים, והשליטה בחכמה היא תחליף לכוח הפיזי. לפי בויארין, העוינות לטיפוח הגוף ההלניסטי הוא יותר מדחייה של תרבות כובשת – הוא נובע מעימות בין תפיסות זהות שונות באופן עמוק, ומוּנע מהניסיון המכוון של חז"ל לעצב אדם לא-גברי.

התיזה של בויארין מרחיקת לכת בעיניי, אבל אי אפשר להתכחש לכך שיש בה ממש. למעשה, התפיסה העצמית הנשית של היהודים מתחילה כבר במקרא, שם מתואר עם ישראל כאשת האל. במשלים רבים מוצג האל כגבר, לצד האמפריות השכנות המתוארות גם הן כגברים, בעוד ישראל הוא האישה העומדת ביניהם. היא הבוגדת באל ומזנה עם האשורים והבבלים, והיא האישה החלשה הזקוקה להגנת הגבר (בין אם זה האל ובין אם אלו העמים השכנים). המטפורה של ישראל כאישה מגיעה לשיאה ביצירות כמו מגילת אסתר או ספר יהודית שבהם דווקא הגיבורה מייצגת את עם ישראל ומושיעה אותו בערמה ה'נשית' אל מול כוחו של המלך הגוי. למעשה, יהודית אומרת זאת במפורש בתפילתה כאשר היא מבקשת מן האל "שבור גאונם ביד נקבה… כי אתה גואל חלשים".

משה מאיר: שאלת היחס למשחקים ספורטיביים מוסיפה שני היבטים לדיון על היחס לגוף: הכימוּת וההִתחרות. שכן גם אם אדם מייחס לגוף ערך חיובי ומבקש לטפח אותו, הוא יכול לרוץ בערב לבדו או לשחק כדורסל עם חברים מבלי לעשות זאת באופן מקצועי. תרבות הספורט המקצועית מוסיפה לכך את מדידת התוצאה שהשיג, ואף את ההשוואה שלה לתוצאות של אחרים. יש אמנם מקום למדידה ולכימות בעולמם של חז"ל, העסוקים בחוק, גבולות, והבדלה בין דברים, אבל לדעתי בית המדרש מסתייג מכימות פעולת הלימוד עצמה. אכן, הלימוד בבית המדרש הוא המקבילה החז"לית לגמנסיון ולזירת הגלדיאטורים, אבל ההבדל נעוץ לא רק בהמרת הספורט הפיזי ל"ספורט" הלימודי, אלא גם ביחס אליו. בבית המדרש אין מבחנים, אין כמות חומר שצריך להספיק בזמן מסויים, וההישגים אינם מכוּמתים לציון; אין בבית המדרש תחרויות שינון, הספק או פלפול וגם ההסמכה אינה תלויה באחוזי ידע או הישגים לימודיים של הלומד.

במילים אחרות, גם אם היתה מתפתחת ביהדות תרבות גוף וספורט, לדעתי התחרות והכימות היו זרים לה, והיא היתה דומה יותר לספורט העממי שאנשים עוסקים בו באופן פרטי. אגב, במובן הזה מערכת החינוך המודרנית היא צאצא ישיר של העולם ההלניסטי וזרה לחלוטין לרוח חז"ל. הרעיון שאנחנו לומדים כדי לגשת למבחנים, כדי לקבל ציון, הסכמה או תואר – נוגד את ההוויה של בית המדרש החז"לי.

כיצד היחס הזה אל הספורט מתגלגל לימינו, ליהדות המודרנית והלאומית?

משה מאיר: המודרנה מביאה איתה שינוי גדול, בעיקר כהפנמה של קולות הנשמעים מכיוון התרבות האירופית ובמיוחד זו הגרמנית – תנועות הנוער המדגישות את פיתוח הגוף, הספורט, וכו'. גם ביהדות המודרנית אפשר לשמוע קולות בודדים כאלה, אך תהיה זו אפולוגטיקה לומר שהם נמצאים על רצף של מסורת חיה. הקטעים המפורסמים של הרב קוק על חשיבות ההתעמלות של נערי ישראל הם חריגים וחתרניים, ולמעשה הם נסיון שלו לחבר את תרבות הספורט המודרנית שהוא רואה בארץ עם עולם המסורת ממנו הוא בא.

בעשורים האחרונים, עם הנסיגה מהרעיון הציוני מלא הפאתוס, יש גם עזיבה מסוימת של "יהדות השרירים" המפורסמת. הגבר הפוסט-מודרני האידיאלי הוא יותר עדין ונשי ופחות מחוספס; הוא כבר לא הקיבוצניק השרירי שמרים את הכבשה על כתפיו. אני חושב שלנסיגה הזו ישנם גם מחירים שאנחנו לא שמים את ליבנו אליהם. עזיבה של "יהדות השרירים" היא חלק מתהליך המחליש את הזהות המגדרית והלאומית, ואני רואה בכך אבדן של יסודות חיוניים חשובים. לדעתי ישנה חשיבות גדולה בשימור הזהות המגדרית וההזדהות הלאומית, שמהווים, בין היתר, נדבך יסודי בספורט המקצועי ובאולימפיאדה.

ישי רוזן-צבי: התקופה המודרנית שינתה את התמונה של היהדות המתכחשת לגוף, זו שדוחה את תדמית הגבר השרירי. הציונות ניסתה לפתח אתוס הפוך, של גברים ציונים חזקים ושזופים; "יהדות השרירים" של נורדאו היתה מרד בעולם היהודי שזיהה עצמו כנשי וחלש. זו הסיבה שהאגודות הציוניות היו לרוב אגודות ספורט – מכבי, הפועל, ביתר.

אבל נדמה שהיהודי הנשי לא עוזב אותנו כל כך בקלות, ומספר המדליות באולימפיאדה האחרונה מוכיח עד כמה "הצליח" הפרוייקט של יהדות השרירים. נראה שאמנם אפשר להוציא את היהודי מבית המדרש, אבל אי אפשר להוציא את בית המדרש מהיהודי. זו כנראה ערמת ההיסטוריה – התפרקנו מעולם הלימוד, הדעת והעיון כדי לפתח יהדות שרירים, ובסוף נשארנו בלי בית מדרש ובלי מדליות

השארת תגובה