בכל יום אנו מקבלים דיווחים מזעזעים על אלימות מתנחלים כלפי ערבים בשטחים. בתים נשרפים, זקנים מוכים, עצי זית נכרתים – והכל בשם ישוב הארץ ובשם התורה. כבר לא מדובר באירועים בודדים אלא בתופעה שיטתית שמחרידה את רוב תושבי יהודה ושומרון ואת מכלול הרבנים. אך השתיקה הרבנית הופכת למחדל מוסרי.
התשובה החוזרת שאנחנו שומעים היא שמדובר בתופעת שוליים; שהתוקפים הם נערי גבעות, ומדובר בבעייה חינוכית. אלא שבשבוע שעבר קבוצת רבנים ליברלים שהלכו לסייע במסיק של ערבים הותקפו ואף נפצעו בידי ישראלים מבוגרים במדים. הזדעזעתי כשראיתי סרטון של אחד מאותם לובשי מדים דורך נשק חם ומכוון אותו כלפי הקבוצה הישראלית, ואף יורה באוויר.
חייבים גם לשאול מדוע מקרי האלימות מתגברים דווקא עכשיו. מה באווירה הפוליטית והציבורית מעודד או לכל הפחות מאפשר זאת?
השר עמיחי אליהו אמר ברשת ב כי "מדובר בקבוצה שהיא לא מההתיישבות. נערים שיש להם בעייה עם סמכות" וש״הם לא מחבלים, הם הילדים שלנו". וצריך לומר שהדברים הפוכים! הם כן מההתיישבות, מדובר בקבוצות שחיות בגבעות באיו״ש ומקבלות לרוב חיבוק חם וגב של תנועת ההתיישבות. מדובר בהרבה מקרים במבוגרים ולא בנוער. ומה לעשות, לטרוריזם יש הגדרה, פעילות אלימה לא חוקית נגד אוכלוסייה למען הפחדה, והרתעה ממניעים פוליטיים או אידיאולוגיים.
אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, וחלק מכללי המשחק הוא שמירת החוק גם כאשר אינך מסכים איתו. "דינא דמלכותא דינא" היה כלל מחייב גם כשהיינו בארצות לא לנו, ומשטרים שצררו אותנו. נער יהודי המשווה את הפגיעה בערבים לאופן הנחת תפילין, חוטא לא רק בהלכה אלא בהבנה בסיסית של מהי תורה ומהי מצוות יישוב הארץ.
חילול השם שנוצר הוא עצום. העולם רואה יהודים חובשי כיפות ועוטי ציציות שורפים עצים ומכים זקנים – ומה הוא שומע מהרבנים? שתיקה. שתיקה שנתפסת כהסכמה.
אני פונה לחבריי הרבנים: השתיקה שלכם הורגת את התורה. מי שאוהב את ארץ ישראל באמת – חייב לדבר נגד חילול השם הזה. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – התורה כולה צריכה להביא לשלום, לא לאלימות.
די לשתיקה. הגיע הזמן שהמנהיגות הרבנית תצא בקול ברור וחד-משמעי נגד האלימות. לא מילים עדינות של "אנחנו מודאגים", אלא גינוי מוחלט. כי בלעדיו, אנחנו שותפים.
