ידידנו, פרופ' אבישלום וסטרייך, פרסם לאחרונה בבמה זו מאמר ובו הוא טוען שהמגמה של בתי הדין הרבניים שלא לחייב אימהות לקחת חלק במזונות ילדים, מתאימה יותר למה שניתן לכנות "שוויון מהותי" בעוד שבתי המשפט – המתחשבים בהכנסות האם בקביעת סכום המזונות – נוטים יותר ל"שוויון פורמלי". אנחנו חולקות על מסקנתו, הן משום שהדיון התעלם מהמציאות בשטח ומההקשר המלא שמתרחש באולם הדיונים, והן משום שההמשגה של סוגי השוויון לא נראית לנו כתואמת את המגמות העקרוניות בבתי הדין ובבתי המשפט.
ראשית, על מנת להבין את ההקשר של הדיון, נפתח בסיפור. במהלך דיון בבית הדין הרבני שהתקיים בשנת 2019 העלו הדיינים הצעה בפני אישה ובעלה שהיו בהליך גירושין. זה שש שנים שהאישה חיכתה לגט מבעלה הסרבן והתסכול והייאוש שלה עלה על גדותיו. הדיינים הציעו שהאישה תוותר על סכום המזונות החודשי עבור שני הילדים הקטינים שהבעל חב בהם, בתמורה לגט שתקבל ממנו. הבעל הסכים להסדר המוצע, והאישה החליטה אף היא לקבל אותו, משום שהיתה מותשת וצמאה לחופש. עוד באותו היום נחתם "הסכם" (המרכאות כאן משום שקשה לטעון שהיתה כאן הסכמה חופשית): האישה קיבלה את גיטה, ובהתאם לכך, סכום המזונות שלו היא זכאית באופן עקרוני עומד בימים אלה על 0 ש"ח.
סיפור זה, אחד מיני רבים, משקף מציאות שבמסגרתה הגט הוא קלף מיקוח בבתי הדין, ותמורתו נסחרות זכויות שונות של האישה. סיפורים דומים מתרחשים מדי יום ואנחנו יודעות על מקרים מסוג זה שנדונים בימים אלה ממש בבתי הדין. אם כן, הדיון לא מתמצה בהיבט הכמותני – מה גובה דמי המזונות שכל ערכאה מחייבת – שכן יש לשים לב גם לתנאים ולמעמד של הצדדים בכל אחת מהערכאות. בבית הדין הרבני נשים עלולות להיות ניתנות לסחיטה. מכאן שהרעיון לנתק בין מתן הגט, שהוא עיקר עניינו של בית הדין הרבני, לבין ההסדרים הממוניים הקשורים בפירוק קשר הנישואין, הוא נכון ומוצדק. זאת משום שכוחו של הבעל במתן הגט הוא עצום. גט יכול להינתן רק מרצונו החופשי, אחרת ייחשב כגט מעושה ולפיכך פסול. במקרים רבים מידי, האישה נתונה לסחטנות של הבעל, בבחינת "וותרי על כך וכך דמי מזונות, כך וכך רכוש, ותקבלי את הגט". האישה לעתים "מסכימה" במצוקתה לסחטנות זו כדי להיחלץ מקשר הנישואין. וזאת יש לזכור: נשים שיפנו לאחר קבלת הגט לבית המשפט על מנת לתקן את העוול שנעשה להן עם הסחיטה – עומדות תחת האיום של ביטול הגט (למרות שמימוש האיום על ידי בית הדין הינו נדיר, הוא בכל זאת קיים ונשים מעדיפות "לא להסתבך").
שנית, לא בכל המקרים פסיקת המזונות בבית הדין הרבני תהיה גבוהה יותר מבערכאה האזרחית. אמנם על פי ההלכה, מסיבות הקשורות בתפיסות מהותניות שלרוב אבד עליהן הכלח, גברים חייבים במזונות הילדים (לפחות עד גיל 6) ונשים לא. אולם אם יש הסכמה בין בני הזוג העומדים להתגרש, העניין לא יידון בכלל בערכאות; הגבר והאישה יחתמו על הסכם שמסדיר את מזונות הילדים ביניהם ובית הדין ידאג רק לסידור הגט (למעלה ממחצית התיקים נסגרים באופן הזה). רק המקרים בהם אין הסכמה בין בני הזוג יגיעו לבית הדין או לבית המשפט. אמנם, אם הגבר לא סוחט את האישה באופן שתואר לעיל, האישה ככל הנראה תקבל דמי מזונות גבוהים יותר בבית הדין מאשר בבית המשפט, אבל זאת בהנחה שהפערים הכלכליים בין בני הזוג אינם גבוהים. אולם במקרים בהם האישה אינה עובדת כלל או משתכרת סכום הנמוך מבן זוגה באופן ניכר, פסיקת המזונות שתשיג בבית המשפט תהיה גבוהה יותר. זאת, משום שבית המשפט לוקח בחשבון את ההכנסות של שני בני הזוג בפסיקה, ובנוסף לכך, הוא מעריך את צרכי הילדים וזכאותם למזונות באופן רחב יותר מבית הדין.
לאור כל זאת, אנחנו חולקות על ההמשגה שהציע פרופ' וסטרייך, לפיה המגמות המסתמנות בבית הדין מתאימות יותר לשוויון מהותי, בעוד מגמת בית המשפט מובילה לשוויון פורמלי. לדעתנו ההפך הוא הנכון. נטיית בתי המשפט לבחון באופן שווה הן את מצבן הכלכלי של נשים והן את מצבם של הגברים, גם אם עדיין רחוקה מלהיות מוגדרת כשוויון מהותי (משום שהיא מתעלמת בכל זאת מאי שוויונן של נשים בחברה בכלל ובנורמות של טיפול בילדים), הרי שהציר שעליו מצביע בית המשפט בפסיקותיו הוא ציר התקדמות לעבר שוויון מהותי. בתי הדין לעומת זאת, לא רק שלא מוּנעים מתפיסה של שוויון מהותי – וגם וסטרייך לא טוען כך – אלא שבפועל, הם עדיין נשענים על תפיסה מסורתית-מהותנית לפיה הבעל הוא המפרנס והאישה היא הנשארת בבית לגדל את הילדים. תפיסה מעין זו לא יכולה להוביל לשוויון מהותי. בעיקר משום שכל עוד יש לבעל את הכוח לסרב למתן גט אם ימולאו דרישותיו הממוניות, וכל עוד בתי הדין נכנעים לסחטנות מסוג זה ואינם מוכנים לכפות גיטין אלא במקרים חריגים במיוחד – הם מקדמים בעיקר אי שוויון.
ההנחה שנשים מעדיפות כיום שעניין המזונות יידון בבית הדין הרבני לא הוּכחה (ונעיר כי לעיתים מדובר בהעדפה של עורכי דין שסדרי הדין בבתי הדין נוחים וקלים להם יותר, למשל העדר דרישה להגשת תצהירים). אף אם קיימת העדפה מעין זו, היא בוודאי אינה מעידה שפסיקת בתי הדין הרבניים קרובה יותר לשוויון מהותי. כל עוד הדיונים בבתי הדין הרבניים מתקיימים על רקע יחסי כוח לא שוויוניים, אין לייחס להם קידום שוויון מהותי, או שוויון בכלל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
