בי"ח מרחשון, 9.11.25, ספד הרב עידו פכטר לאיתי חן, שמת מות גיבורים בהגנת על המולדת. את דבר פתח פכטר בפניה אישית להורים ולמכריו של איתי ותיאר את הקושי של השנתיים האחרונות.

הוא ציטט משירו של אלתרמן: 'אמא, כבר מותר לבכות?' כשהתייחס להחלטתה של המשפחה לא לשבת שבעה עד שאיתי ישוב. את פתיחת דבריו סיכם במילות השיר:

לאחר מכן המשיך בדברים הבאים:

"אני רוצה להתנצל מראש.

איתי, אני לא הולך לדבר עליך. אני גם לא הולך לדבר אתך. אני הולך לדבר בשמך.

כי אם יש משהו שהמסורת היהודית מלמדת אותנו זה שלחיים יש משמעות. ודברים שקורים לנו, אומרים לנו משהו. אנחנו לא תמיד נבין למה הם קרו. לא תמיד נדע את הסיבה שלהם. אבל אנו כן נדרשים לתת להם פשר ולבחון מהי המשמעות שלהם עבורנו. מה הם רוצים לומר לנו. איזה לקח אנחנו יכולים ללמוד מהם כדי להתקדם לעתיד טוב יותר.

איתי היה בין הראשונים ליפול במלחמה ובין האחרונים לשוב ממנה. הוא נפל ביום שמחת תורה, ביום שבו סיימנו לקרוא את התורה בבית הכנסת ונפרדנו ממשה רבנו. איתי מובא לקבורה בשבוע שבו אנו קוראים בתורה על אברהם אבינו ונפרדים ממנו. בנפילתו וקבורתו איתי מתקשר לאברהם ומשה, שני האבות המייסדים של האומה היהודית, הדמויות שהפכו אותנו לעם.

אברהם ומשה. אברהם נתן לנו את ארץ ישראל. הקריאה הראשונה של אלוהים אליו היא "לך לך… אל הארץ אשר אראך". אלוהים שלח את אברהם למקום שבו הוא יוכל להקים משפחה ולאחר מכן אומה. מקום שבו יוכל הוא יוכל להיות מי שהוא, רחוק מעובדי האלילים שבקרבם גדל. זוהי ארץ ישראל, הארץ שלנו.

משה נתן לנו את תורת ישראל – הערכים הנעלים, הקודים המוסריים, שלאורם עם ישראל אמור לחיות, והם שאמורים להפוך אותנו לעם קדוש, עם חכם ונבון. זוהי תורת ישראל, היהדות שלנו.

אברהם ומשה. ארץ ישראל, תורת ישראל. ראשי תיבות איתי.
על שמם הוא נקרא.

*

אבל יש כאן יותר מזה.
מדוע אברהם ומשה זכו להיות אבותינו המייסדים?
למה דווקא אברהם זכה לתת לנו את הארץ ומדוע דווקא משה זכה לתת לנו את התורה?

אם נעיין בתורה נמצא בשניהם דבר ייחודי, השונה מכל שאר הדמויות שאנו מכירים. המשותף לאברהם ומשה הוא ששניהם ידעו לחיות בשלום עם אחיהם. ולא רק לחיות בשלום אלא גם לקחת עליהם אחריות.

חשבו על כל האחים שאנו מכירים במקרא – קין והבל, בני נוח, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. כל האחים הללו לא הצליחו לחיות יחד. הראשון נרצח. השני קולל. השלישי גורש. הרביעי ברח. החמישי נמכר. אף לא אחד מהזוגות הללו הצליח לשבת יחד בארץ, להתנהג כמו שאחים מתנהגים.

היחידים שהיו שונים היו אברהם ומשה. כשאברהם הגיע לארץ, פרצה מריבה בין הרועים שלו ובין רועי לוט, בן אחיו. "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (בראשית יג). היה עודף של רכוש, שפע גשמי, והרועים של אברהם ולוט התחילו לריב על שטחי מרעה. בתגובה אומר אברהם ללוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (שם). אברהם לא מוכן לריב כי לוט הוא כמו אח עבורו (לוט היה בנו של הרן, אחי אברהם, שמת באור כשדים, וממשיכו). על כן הוא מציע לו להתחלק בארץ: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".

זוהי מחווה מפתיעה. הרי אלוהים הבטיח לאברהם את כל הארץ. אברהם עזב את כל ביתו רק כדי שיוכל לזכות במקום משלו. והנה, לאחר כל התלאות שעבר כדי לזכות בארץ הזאת, כשפורצת מריבה עם בן אחיו הוא מסכים לוותר על חלק גדול מההבטחה שלו רק כדי שלא יהיה ריב בין האחים. אברהם מוותר למען השלום המשפחתי.

וההתנהגות הזו תמשיך להופיע בתורה. לאחר שנים, כשלוט נלקח בשבי במהלך מלחמה אזורית, אברהם לא מבקש רשות ולא שואל את אלוהים מה לעשות. על דעת עצמו, וכשהוא כבר בעשור התשיעי לחייו,  אברהם מחליט לצאת למלחמה מול מלכי האזור כדי להציל את אחיינו מן השבי. כי לוט הוא אח. ואברהם לא מפקיר אותו אלא לוקח עליו אחריות.

לאדם כזה, שמוותר לאחיו ודואג לאחיו, מגיעה ארץ ישראל.

*

וכמו אברהם, כך משה.

משה גדל בארמון פרעה ועתידו היה מובטח. כנראה היה מיועד להיות המלך הבא של מצרים. אבל משהו משנה את גורלו. זה קורה כשהוא מחליט לצאת מן הארמון. "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב). משה מוותר על מנעמי הארמון כדי להזדהות עם מצוקת האחים שלו. הוא רואה אותם, שומע אותם ומזדהה אתם. כי כשאחים סובלים, אי אפשר להישאר אדיש.

וכשמשה רואה מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא מחליט להרוג את המצרי ולהציל את העברי. כי על אח לוקחים אחריות. משה יכול היה לנתק קשר, להתעלם. אך הוא לא עשה זאת. על כן הוא נבחר לתת לנו את תורה. אותה תורה, שתלמד אותנו כיצד מתנהגים אחים זה עם זה.

כי כך התורה מצווה אותנו: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אחים לא חייבים להסכים על כל דבר. אפשר לחלוק. מותר להתווכח. אבל אסור לשנוא. כי השנאה היא בלב. השנאה מופיעה כשאנחנו לא יודעים להבין בין הדיבורים לבין הדוברים, וצובעים בשמות וכינויים אישיות שלמה רק כי היא אמרה משהו שאנחנו לא מסכימים איתו. וכשהדיבור עובר מן הפה אל הלב, מתפתחת שנאה.

אך כך לא מתנהגים אחים. כי בין אחים תמיד תהיה שותפות גורל, גם בעתות מחלוקת. ובין אחים תשרה תמיד אהבה: "ואהבת לרעך כמוך".

וכשבני גד ובני ראובן יבקשו להישאר מחוץ לארץ ישראל ולא להיכנס אליה, יגיד להם משה בתורתו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב). כי אם אח נמצא במלחמה אתה לא יכול לשבת מנגד. אסור לשבטים מתוך עם ישראל להתכחש לאחווה עם שאר השבטים. אחים נלחמים יחד. אחים עומדים זה לצד זה בעתות מצוקה וצרה. כי אנחנו משפחה.

על כן משה זכה לתת לנו תורה. הוא, שהוכיח מה זה להיות אח, זכה לתת תורה, שמצווה אותנו לנהוג באחווה זה עם זה.

והנה, אם איתי היה מתחתן, מקים משפחה וקונה דירה, הוא היה נדרש מן הסתם לחתום את שמו בראשי תיבות על דפי החוזה. ומה היינו רואים שם, בחתימת שמו בראשי תיבות? את המילה א"ח.

כי להיות איתי זה להיות אח.

איתי חן – ארץ ישראל ותורת ישראל, להיות א"ח.

*

מהו הקול המצווה של איתי? אולי הוא מצווה אותנו לשוב ולהתנהג כמו אח.

משפחת חן, באצילות שלה, במסירות שלה עבור איתי ועבור כלל החטופים, לימדה אותנו זאת. מאות ואלפי האנשים שהגיעו לתמוך בה בעצרות, וכעת גם בלוויה, מוכיחים זאת. אחים אנחנו. ואנו עומדים זה לצד זה. עוזרים זה לזה. תומכים זה בזה.

כי כך אחים נוהגים.

ואיתי, מראשוני הנופלים ומאחרוני השבים, בין פותחי המלחמה ובין הסוגרים אותה (בעזרת ה', עם שובם המלא שאר החטופים), קורא לנו לשוב ולחיות באחווה. זהו הקול המצווה שלו עבורנו. לשוב ולתקן את מה שקלקלנו בשישה באוקטובר ובימים הקשים שלפני המלחמה.

כי רק בזכות האחווה קיבלנו את הארץ ואת התורה. רק בזכות האחווה זכינו להיות צאצאיהם של אברהם ומשה. ואם לא נעשה זאת, אם לא נהיה אחים זה לזה, פשוט לא נהיה פה. לא נזכה בארץ. ואם לא נהיה אחים זה לזה, גם לא נקיים את התורה, לא נהיה יהודים.

בזכות האחווה נגאלנו, ובזכות האחווה ניגאל. אין דרך אחרת.

*

אבל גם זה לא הסוף. כי את ההספד חשבתי לחתום בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסדה של הרבנות הראשית בארץ ישראל, שכתב בדיוק על כך: "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".

כשקראתי את המילים האחרונות של הרב קוק מצאתי שוב, שאהבת חינם, אהבה שאין לה סיבה ואין מאחוריה אינטרס, אהבה שהיא בלב, יוצרת שוב את ראשי התיבות של איתי חן – אהבת חינם, אל"ף חי"ת, אח.

והנה הושלמה התמונה. אברהם ומשה, ארץ ישראל ותורת ישראל, אח ואהבת חינם – כולם מקופלים בסיפורו של איתי חן. זה הקול שלו אלינו. אם יש משמעות למה שאירע לו ולנו, אולי זו היא.

אני מתפלל שאלוהים ישלח לרובי וחגית, רועי ואלון, את הכוח להמשיך ולחיות ולהתגבר על השבר הנורא.
אני מתפלל שכולנו נלמד לנהוג יותר באחווה.
אני מייחל, שכולנו, איתי, נהיה ראויים לך.
ת.נ.צ.ב.ה.
אמן"