לפני שלוש שנים ראיינו אותי ירון לונדון וגאולה אבן סער על תהליך בירור היהדות שאני ובעלי התבקשנו לעשות לפני החתונה. רגעים לפני השידור החי בהיתי בהם, שלושתינו שייכים לאותה קהילה יהודית שסיפורה לא מוכר למרבית הישראלים. ירון לונדון נולד בתל אביב לאימו מתיא שעלתה לישראל ב-1924 מאוקראינה, פקידי הרישום טעו והפכו את שם המשפחה המקורי למדן ללונדון. גאולה אבן נולדה בחיפה להוריה מיכאל ופנינה שעלו לישראל בשנות ה-70 מליטא. הם ישראלים עם פז"מ, צברים מקוריים. ואני עליתי לישראל עם משפחתי בעלייה הגדולה של שנות ה-90 מאוקראינה. בת.ז שלי רשום שנולדתי בברית המועצות לשעבר, קריאות "תחזרי לרוסיה" לא מדאיגות אותי, כי המדינה בה נולדתי לא קיימת יותר, אבל הקהילה היהודית שממנה באתי זורמת בוורידיי.
כשקולה של המפיקה באולפן קטע אותי מריחוף במחשבות, היא החלה לספור את השניות לאחור לקראת העלייה לאוויר, תכף השידור החי מתחיל. פניתי בחטף לירון וגאולה והייתי סקרנית לדעת, לפני שמראיינים אותי בנושא. "תגידו אתם נדרשתם להוכיח יהדות לפני החתונה?" גאולה ענתה "האמת שלא" וירון לונדון הוסיף "לא". באותם הרגעים בעליה לאוויר לשידור החי, הרגשתי איך האוויר מתחיל להיגמר לי. כי שום דבר פה לא חי. במקום שהחתונה תהיה רגע של חיבור, עד היום אני סוחבת עלבון עמוק על העזות לדרוש הוכחת יהדות ממי שכבר מוכר כיהודי בישראל בכל המסמכים הרשמיים. אנחנו חברי אותה קהילה יהודית לא מצליחים לחבר בין הסיפורים של כולנו ולא מכירים בשותפות הגורל בינינו.
בראשי עלתה מחשבה פרועה שסחפה אותי אחריה: מה הסיכוי שיכול להיות ביני לבין ירון וגאולה קשר משפחתי או קהילתי מבריה"מ ואנחנו אפילו לא יודעים על קיומו. העליות משטחי ברית המועצות לשעבר בשנות ה-20 , ה-70, ה-90 ועכשיו בשנות האלפיים הם סיפורה של אותה הקהילה ובמקרים רבים גם של אותה המשפחה. לתובנה הזו הגעתי רק כשגררתי את חמתי להעיד על יהדות בנה בבית הדין הרבני באשקלון.
חמתי היא אחת משבעה אחים ואחיות למשפחת צין- רוזה, חיים, יודיק, משה, זכר, דינה וחנה. כמו שאתם וודאי מבינים זו לא משפחה רוסית טיפוסית של ילד וחתול אלא משפחה יהודית שורשית. משפחת צין עברה את ימי מלחמת העולם השנייה בסטלינגרד, באחת המערכות הקשות. כיום העיר נקראת וולגוגרד. לאחר המלחמה אימה מירה ואביה לב בונים בית למשפחה, שהפך לבית תפילה ליהודי האזור. בפסח היו מכינים מצות לכל יהודי האזור ובשמחת תורה היו מתכנסים בחצר הבית תחת עצי הגפן שגדלו בסבך מפותל וצפוף ויצרו מעיין סוכה טבעית. השכנים הכירו את הפעילות היהודית ודאגו להראות את חוסר שביעות הרצון שלהם אז ניפצו את כל החלונות עם אבנים שהושלכו למרכז הבית. אבל זה לא הרתיע את משפחת צין מלשמור על החיים היהודים, ליתר ביטחון היו מכסים בערבים את החלונות במשטחי עץ.
שמירת היהדות לא הסתכמה במעגל השנה אלא גם במעגל החיים. אחד הסיפורים שמלווים אותי מאז החתונה היה על אחותה הבכורה רוזה שעמדה להתחתן והייתה צריכה לעשות את מצוות הטבילה. על מנת לעשות זאת היא נאלצה לחצות את נהר הוולגה ולטבול במים הקרים מאחר והיה מקור המים היחיד ממי גשמים. כשרוזה ילדה את בנה הבכור היא רצתה לערוך לו ברית מילה. בעלה שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית התנגד וחשש. אבל לבסוף הרב ממוסקבה מגיע עד לוולגוגרד כדי למול את התינוק. המשפחה של חמתי התעקשה לשמור על המסורת היהודית גם כשזה היה עלול לסכן את חייהם, להם היה קושי גדול לשמור על זהותם היהודית. אבל פה בארץ ישראל, הדממה הפכה לשתיקה.
לסיפורים המורכבים ביותר הגעתי במקרה. באחד הימים כשפתחתי את הווטרינה העמוסה בסלון. שם מצאתי בין כוסיות הקריסטל הכבדות ואלבומי התמונות בשחור- לבן- צהוב, שני ספרי תורה עתיקים שמסתתרים במדפים. אני לא יודעת איך לא ראיתי אותם קודם, היה נראה שהפעם הם ביקשו להתגלות. והגילוי הזה פתח את סכר השתיקה.
אחרי מלחמת העולם השנייה ובמיוחד סביב שנות ה-70 היו גברים מסתובבים במדינות ברית המועצות וגונבים ספרי תורה עתיקים כדי למכור אותם לאנשים בישראל שהיו מוכנים לשלם עבורם הון תועפות. אמה של חמתי מירה, ודודותיה לאה ורבקה צין תמיד היו מכניסות לביתם כל יהודי שרצה להתפלל. יום אחד הגיעו להתפלל שני גברים עם מבטא של אחת מהרפובליקות המזרחיות של ברית המועצות. לאה, דודתה של חמתי, יצאה לכמה רגעים מהבית וכשחזרה הגברים מיהרו להסתלק. לאה הרגישה שמשהו לא בסדר ומיד ניגשה להסיט את הווילון שמאחוריו היה מגולגל ספר התורה, וכמו שחששה הוא נגנב. למשטרה היא לא יכולה לצלצל כי מה תגיד להם? שהיא מנהל בית כנסת במדינה בה היהדות אסורה? היא עלולה להיכלא בעצמה. . במקום המגילה נשמרו בידי חמתי שני ספרים תנ"ך שבהם קראו ולמדו בתורה בעברית, רוסית ועם פירושים ביידיש. באחד הצלחתי לאתר את שנת ההוצאה 1888 ובשני קשה לאתר את שנת ההוצאה. . מי יודע איזה תלאות הם עברו בזמן המלחמה ואיך ואיפה הסתירו אותם. . לצערי הספרים הללו מתפוררים לי בידיים בדיוק כמו שהמורשת של יהדות בריה"מ חומקת לנו בין האצבעות.
ובחזרה לדודה לאה המסכנה שבמשמרת שלה נגנבו הספרים. היא לא ידעה את נפשה והתייסרה מהגניבה. אבל מסתבר שזו לא היתה הפעם הראשונה ששודדים אותה. ככה גיליתי שדודה לאה ניסתה לעלות לישראל עם בעלה בשנות ה-20, הם רצו להיות חלוצים אך לא צלחו את המסע. שדדו את כל רכושם בדרכים והם נאלצו לחזור חזרה לסטלינגרד. במרוצת השנים בנם היחיד גדל והתבגר ומתגייס כטייס לצבא האדום. במלחמת העולם השנייה מטוסו מופל ליד חופי פינלנד. רק לפני מספר שנים מצאו את מקום קבורתו והוקמה אנדרטה לזכרו באירופה. מי יודע אולי דודה לאה היתה יכולה להיות על אותה סירה עם מתיא אמא של ירון לונדון ובנה היה יכול להיות טייס בצבא הישראלי.
גם אחיה הבכור של חמתי, פימה (חיים) רצה לעלות לישראל , והפעם בשנות ה-70. חיים התחתן עם הבת של הרב של מוסקבה. כשהרב הגיעו למול את התינוק של אחותו רוזה כבר נרקם השידוך בין המשפחות. כשהוא מתחיל לטפל בתהליכי האישור לעלייה לישראל היתה תקופה קשה ליהודים בברית המועצות. ב-1967 אחרי ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, שלטונות בריה"מ רואים בישראל מדינה תוקפנית, מנתקים את היחסים הדיפלומטיים ומצב היהודים הורע. מעטים מכירים את העובדה שווטרנים היהודיים, גיבורי מלחמת העולם השנייה, שזכו להטבות ויחס מיוחד בבריה"מ, הלכו להחזיר את המדליות שהוענקו להם על מעשי הגבורה יוצאי הדופן חזרה לשלטונות בכדי להזדהות עם ישראל.
באותו הזמן, חיים, כחלק מהתהליכי אישור העלייה נדרש להחתים את ראש הוועד השכונתי. אל תטעו זה לא הוועד לתרבות הדיור. זה יותר סוג של משתפים שכונתיים בחסות השלטון הסובייטי. כשראשת הוועד שמעה על הרצון של חיים לעלות לישראל היא מיהרה לביתם, למירה אימם, ואמרה לה "מעולם לא חשבתי שבשכונה שלי מתגוררים "אויבי העם" ". חיים סולק מיידית מהמפלגה.
עבור יהודים רבים בבריה"מ באותם שנים ישראל היתה נחשבת מדינה רחוקה ואפילו דמיונית. ובכל זאת, חיים היה הראשון ממשפחת צין לעלות לישראל מבין כל אחיו. אלו היו עשורים מורכבים לשמירת הקשר עם האחים והאחיות שלו שנותרו בוולגוגרד. הוא גידל בישראל שבט לתפארת, אם תפגשו בילדים והנינים החרדים שלו ב"ליל שישי" בבית שמש לא תוכלו להעלות בדעתכם שהם במקור "רוסים". בדיוק כמו שקשה לנחש זאת על גאולה אבן סער.
חמתי חנה ויתר האחים עולים לישראל בשנות ה-90, הם כולם דואגים לשמור על הקרבה ודואגים להתגורר בסמיכות אחד לשני באשקלון. אבל משהו משתנה. באחת הם הופכים מיהודים ל"רוסים". ולמרות קשיי השפה , קשיי העלייה ושגרת החיים ההישרדותית הם מתחברים לבית כנסת מקומי, שומרים על מרקם החיים היהודי אבל בצורה אחרת ודי מודרת מהפומביות הישראלית. יהדות הדממה של בריה"מ, חייבת להפסיק להיות יהדות השתיקה של ישראל. בגלל ההיסטוריה שלנו והדיכוי של הדת בבריה"מ חונכנו על ידי הדור הוותיק להצניע, לא לספר את מה שקורה בבית בחוץ, כי החוץ -– הציבורי -– הוא מסוכן.
בכל פעם שחמתי מספרת על החיים היהודיים שלהם בוולגוגרד אני יכולה לחוש בתחושת הקהילתיות. בישראל , אנחנו הצעירים, ניסינו להיות יותר ישראלים מהצברים, עד ששכחנו מהקהילה שלנו, מהמכנה ההיסטורי והתרבותי השותף בין כולנו. סיפורה של קהילה יהודית שלמה גווע ומת. זה לא עולה על הדעת שלקהילה היהודית הגדולה בישראל אין מוזיאון מורשת. ביום שיפתח מוזיאון יהדות יוצאי בריה"מ בישראל אבקש מחמתי לתרום את ספרי התורה, המזוזות והשופר העתיק שבוויטרינה ועד אז נשמור על הנכסים התרבותיים שהביאו לישראל. אבל אנחנו לא יכולים לחכות שמישהו יספר את הסיפור שלנו. תורנו להגיד לבנותינו ובנינו את שהיה, אחרת נאבד את ההון התרבותי שהוא החוט המקשר שמחבר אותנו אחד לשנייה ולישראל.
עד היום אנו מרגישים את הגדרת הזהות והזיכרון הקולקטיבי של המשטר ההגמוני בישראל בעשורים הראשונים להקמתה. משטר שהגדיר מציאות חברתית תרבותית על פי אינטרסים פוליטיים, כלכליים, אתניים, דתיים ולאומיים. כעת, אנחנו נמצאים בשנים מעצבות בישראל, שנים בהם החברה הישראלית הרב תרבותית מתהווה. היכולת להצליח לחלחל את ההון התרבותי של יהדות בריה"מ היא אך ורק על ידי מאמץ משותף. יחד כקהילה שמגלה את סודותיה התרבותיים וחושפת אותם לציבור הרחב. עלינו לכתוב את הנרטיב היהודי והישראלי המשותף שלנו, אחרת נמשיך להחביא אותם בווטרינה מאובקת בסלון שתחכה שמתישהו דור אחר אולי יגלה אותה.
*בחודש מאי 2024 לאחר מאמצים ארוכים של "לובי המיליון" אישרה הממשלה החלטה היסטורית להקים מרכז לקידום והנחלת מורשת יהדות ברית המועצות. המרכז יעסוק בהקשר ההיסטורי והאקלים החברתי התרבותי והפוליטי הייחודי, האתגרים והדילמות שליוו את חיי יהודי בריה"מ אל מול השלטון הקומוניסטי, וכן תרומתה של עליית בריה"מ להקמתה של המדינה ולהתפתחות החברה הישראלית בעבר ובהווה.
